לקריאת הפרק הראשון

"באחד משני חדרי הרווקות תלו הבחורות בסתר, על חוטים שהן מתחו תחת למיטות, תחתוניות משי וכותנות לילה מהבית, שמהן לא יכלו להיפרד לטובת מחסן הבגדים. כל עוד גרו באוהלים וברפת נטולת הפרטיות, החביאו אותן בתרמיליהן; עכשיו לבשו אותן וחוו שוב, כמו בברית המועצות, ריגוש מחתרתי."

הביתה הוא סיפורו של קיבוץ מלידתו עד מותו. זהו סיפורם של אנשים שעזבו את ביתם כדי להגיע הביתה. הם נטשו את הוריהם, את שפתם ואת אמא רוסיה למען ארץ משלהם, וניסו להיפטר מהכמיהה האנושית למשפחה, לפרטיות ולרכוש, כדי ליצור חברה טובה יותר על פי הבנתם. חלקם השכילו למות לפני שמפעל חייהם התנפץ. חלקם עדיין כאן.


בסגנונו העז והתמציתי מגולל הספר עלילה סוחפת ומעוררת השתאות, המבוססת על שחזור עובדתי מדוקדק. הוא מוליך את סיפור חייו של הקיבוץ דרך כל שלבי ההתהוות, ההיסדקות וההתרסקות, ומתמקד בשבעה גיבורים ראשיים - באהבותיהם, בריביהם ובגילויי הרוך והאכזריות, העוצמה והגיחוך. הביתה הוא מעשה ספרותי נועז, המשתחרר מן ההבדלה המקובלת בין הספרותי לתיעודי, והופך בכך ליצירה מרשימה ומרטיטת לב; יצירה הלופתת את שאלות היסוד של ההיסטוריה והתרבות הישראלית, ומעניקה להן חיים, רגשות, כאב וגדולה.
 - דב אלבוים.

אסף ענברי נולד ב-1968 בקיבוץ אפיקים, וכיום הוא תושב קיבוץ גשר. למד ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב והמשיך ללימודי ספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, שבה כתב דוקטורט על הגותו הספרותית והתרבותית של ביאליק.
מלמד במכללת כנרת ובמכללת עלמא בתל אביב. מפרסם זה עשרים שנה מסות וסיפורים בכתבי עת ובעיתונים. נשוי לנעמי ואב לאריאל.


ביקורות על הספר:

בין הביתה לעמוד הבית: קריאה היפר-טקסטואלית - עמרי קלטר

יעקב אגמון מראיין את אסף ענברי בתוכניתו "שאלות אישיות", גלי צה"ל, 13.2.10

הביתה - "ספרים ללא ירקות", 12.1.2010

הקתדרה - אירוע חד פעמי: מפגש עם הסופרים אסף ענברי וגדי טאוב

פרופ' מנחם ברינקר ואסף ענברי משוחחים על "הביתה", מכון ון-ליר בירושלים, 18.1.10.

הביתה - "ספרים ללא ירקות", 4.8.2009

שיתופי-חדשני / תוחלת חיי קיבוץ - מאת אורי הייטנר, אתר שווים. יולי 2009

יפתח אשכנזי: "האם באמת לא היתה ברירה", הארץ ספרים 26.6.09
ואף על פי שנערכתי לכל התרחישים, קרה הדבר שלא העליתי גם בדמיון השחור משחור. כאשר לקחתי ספר ישראלי בשבוע הספר, התחלפה המשטמה בהתפעלות. האירוניה היא שהספר "הביתה" מאת אסף ענברי הסב לי עונג דווקא בשל הדרך שהוא עצמו כותב בקפדנות אותה מציאות ישראלית, ומעמת את הקורא עם תפישת המרחב, הזמן והאנחנו של חברי הקיבוץ שגדל בו, ובכך מעלה דיון עמוק יותר על הגורמים שעדיין דומיננטיים בתרבות שאנו חיים.

הוצאת הקיבוץ המאוחד - מאת אבי גרפינקל. עכבר העיר, 15.5.2009
גם הביקורת הרבה שספג עד היום מיתוס הקיבוץ לא עומדת בפני היופי, הגבורה והעצב שבסיפור הקיבוצי והאנושי, אותם מתעד אסף ענברי ב"הביתה".

אמנון שביט על "הביתה" בטיים אאוט 22.5.09, עמ' 127-128
"אם גם אתם מרגישים שהפכנו לעדר חסר זהות של צרכנים פסיביים המובל בערפל לעבר אובדנו הלאומי, עשו עם עצמכם חסד וקראו את "הביתה" של אסף ענברי."

ארנון לפיד: "הדרך מאפיקים למקונדו", mynet קיבוץ, 13.5.2009   
סיפור קיבוצי שכזה, בעיקר כשכותבו הוא בן משפחה, בן-משק, טומן בחובו אין-סוף מכשלות, ספרותיות ואחרות (מדפי הסיפורת הקיבוצית עמוסים דוגמאות). ענברי לא מעד באף אחת מהן, וחולל קסם ספרותי, כמותו טרם קראנו. לא במה שנכתב על הקיבוץ.  

אברהם בלבן: "ליצנים בחדר האוכל", הארץ תרבות, 13.5.2009
אסף ענברי נולד בקיבוץ אפיקים ב-1968, כשהתנועה הקיבוצית היתה בשיא פריחתה. ספרו החדש, "הביתה", הוא סיפורו של קיבוץ אפיקים, החל בחלומות הסוציאליסטיים והציוניים שהולידו אותו, דרך התפתחותו ופריחתו, ועד קריסתו הגמורה בעשור האחרון.

טל ניב: איננו וישננו, הארץ תרבות, 11.5.2009 
ענברי אינו מוסר פרטים רבים מדי על כל החומרים החד-פעמיים הממלאים את הזמן שבין החיים למוות - אבל הוא כותב מספיק כדי שאפשר יהיה להשלים בראש ובלב את כל מה שאינו נמסר בפרטי הפרטים. בכך הוא מנסה לעשות מעשה של צמצום תנ"כי (כמו שלימדנו בבית הספר האזורי בית ירח מורנו לתנ"ך, בני ברקן, המוזכר בשורה בספר) עד שנוצר מין סיפור-תמצית מזוקק ועז טעם

נסים קלדרון: "אם תרצו גם זו אגדה", ynet תרבות, 11.5.2009  
בפרקים הראשונים. לא הבנתי למה צריך ענברי להתחכם כל הזמן, למה הוא הופך לאנקדוטה כל סיפור על המקום שבו גדל. אבל ככל שהתקדמתי בקריאה, הלך הספר וקיבל נפח: הוא הכיל יותר ויותר חומרי חיים ולא חומרי אנקדוטות. גם הסגנון הלך והצדיק את עצמו; ענברי שיכנע אותי שהוא צריך לכתוב על המציאות של אפיקים כאילו היתה הרבה אגדות קטנות.

טלי וישנה: "שיטה מקובצת", ערוץ 7, בשבע 7.5.2009
עבורי היתה זו הפעם הראשונה שבה הצלחתי להבין ולהוקיר את דור המייסדים, גם אם פגעו בלא מעט אנשים בדרך, וגם אם בדיעבד הסתבר שהרעיון מנותק מהצרכים האנושיים הבסיסיים. ועדיין, אי אפשר שלא לעמוד פעורי פה מול מה שהקימו הצעירים הללו, ולא לכאוב את אלו שנאלצו לחזות במותו של החלום.

נועם לסטר ב"מבט אישי", 4.5.2009
הישגו של אסף ענברי בספרו "הביתה" הוא כה גדול, כה מרשים, עד שאני חש עם סיום הקריאה בו שמוטב לשתוק קצת.

אריק גלסנר: "ההתיישבות האובדת", nrg תרבות, 3.5.2009
"הביתה" הוא רומן מהנה ספרותית שכתוב בשנינות, הומור וציניות. התחקיר המדוקדק שעשה ענברי לא הופך את הספר למחקר היסטורי מייגע ולא פוגם בהנאת הקריאה.

של ברמן ב"הערות שוליים לאפלטון", 28.4.2009
וכך אני קראתי את “הביתה”: כתקציר מרגש ומפוכח של תולדות המדינה שחוגגת היום שישים ואחת, ויש עוד כמה אנשים שאכפת להם ממנה.

מאמר על "הביתה" מאת אורית פראג, עורכת עיתון הקיבוצים "הדף הירוק", 27.4.2009
היהודי בספרו של ענברי איננו עוד היהודי הנודד, ההלך חסר הבית. החסידות, העפות ושבות, נעות בין הבית שלהן ובין השאיפה שלהן הביתה, בשאיפה לתיקון אמיתי של האדם.

 גדי טאוב על "הביתה", 9.4.2009
"הביתה" של אסף ענברי הוא אירוע. יש בו מפתח להבנת המעשה הציוני, ולהבנת הסכנה שבה הוא עומד עכשיו.

חיים בבלוג "פכים קטנים", 4.4.2009
לאחר שסיימתי נפל לי האסימון. זהו ספר חשוב. רקוויאם לקיבוץ.
ממליץ ביותר. ספר ישראלי מאד, במובן הטוב של המלה.

אסף ענברי - ראיון במוסף הארץ 3.4.09 

אסף ענברי ב"לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10