להחזיר את העם לספר
סדרת עם הספר בהוצאת ידיעות אחרונות

יש משהו קצת נלעג ואפילו קרתני בהמונים שמתגודדים בחנויות הספרים, גוזרים קופון, ומבקשים ספר שלא ממש יודעים להגות את שמו וכנראה שגם לא ממש יפתחו. למה מה, נותנים בזול ולא ניקח? ובכל זאת, יש בזה בעיניי גם משהו יפה. כי מי שגדל בבית עם ספרים יגדל אחרת ממי שגדל בבית שיש בו רק מסכי פלזמה.

מאת ימימה חובב. פורסם בירחון "נקודה", ינואר 2009.

לפני שנים אחדות השתתפתי בכתיבת ספר לימוד בהיסטוריה לכיתות הגבוהות בבית הספר התיכון. אני זוכרת היטב איך באחת הפגישות שבה דנו בחומר שנכתב, התבקשתי על ידי כמה אנשים מתחום הפדגוגיה להשמיט מן הטקסט ביטויים כמו "נכסי צאן ברזל", "חזון נפרץ", ואפילו "קו פרשת המים". אין סיכוי שבני נוער, במיוחד אלו הלומדים בבתי הספר הממלכתיים, יכירו ביטויים כאלו, הם אמרו לי, וזעזעו אותי בקלות הבלתי נסבלת של ההשלמה עם המצב. ואיך יכירו אם לא יפגשו אותם בשום מקום, שאלתי, ונעניתי רק במשיכת כתפיים.
בשנים האחרונות אנחנו מרבים לבכות, ודי בצדק, את אובדנה של התרבות – בכלל, וזו העברית בפרט – מקרב בני הנוער. ומכיוון שטבעם של בני נוער להתבגר, הרי שהבעיה כבר מזמן אינה נחלתה של שכבת הגיל הזו בלבד. החברה הישראלית הולכת ומאבדת את זיקתה אל מקורות התרבות שלה, והיעדרה של לשון תרבותית משותפת, שפה משותפת המקשרת בני תרבות מסוימת בקשרים אסוציאטיביים היונקים ממקורות תרבותיים משותפים, הוא רק ביטויו של היעדר עמוק יותר. השפה הדלה, שפת הכאילו והלמה מה, מהווה שיקוף מר אך מהימן של התדלדלות רוחנית.

עדכון הקנון
לפני כשנה יצאו בהוצאת ידיעות אחרונות במיזם בומבסטי למדי, שכוונתו המוצהרת היא לתקן ולו במשהו מצב עגום זה, ולהחזיר את עם הספר – שזה אנחנו, או לפחות מה שהיינו פעם – אל ארון הספרים הקולקטיבי שלנו. הובטח לנו שהסדרה, שהוצאתה לאור תיפרס על פני שנה בתדירות של ספר חדש אחת לשבועיים, תכלול 24 ספרי יסוד בתרבות היהודית, ותהווה מתנה ראויה למדינת ישראל לרגל יום הולדתה השישים. כדי לבצע את המשימה הבלתי אפשרית בעליל הזו, קביעת קאנון מוסכם של היצירה היהודית לדורותיה, נבחרה מועצת גדולי רוח בניצוחו של חבר הכנסת לשעבר נחום לנגנטל, הכוללת פיגורות מרשימות מכל גווני הקשת: הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ, הרב יובל שרלו, פרופ' ידידיה שטרן, פרופ' משה הלברטל, פרופ' אביעד קליינברג, ד"ר רות קלדרון, ד"ר גדי טאוב, א.ב. יהושע ויורם קניוק. העורך האחראי של הסדרה הוא דב איכנוולד, מנכ"ל הוצאת ידיעות אחרונות.
מלאכת הסינון והניפוי לא הייתה כמובן פשוטה, ורשימת היצירות שגובשה בסופו של דבר כוללת את התנ"ך, לקט מן הספרים החיצוניים, שישה סדרי משנה, מסכת ברכות מתוך התלמוד הבבלי, לקט מתוך ספרות הסוד הקדומה, סידור התפילה, מחזורים לראש השנה וליום כיפור, הגדה של פסח, מקבץ סיפורים מספר הזוהר מתורגמים לעברית, ספר הכוזרי, מורה נבוכים ולקט מכתביו האחרים של הרמב"ם, לקט מתוך ספרות המוסר, שולחן ערוך, לקט של טקסטים חסידיים קדומים וכתבי ר' נחמן מברסלב, ספר האגדה, כתבי הרצל, לקט הכולל טקסטים שונים של הוגים ציונים ולקט נוסף הכולל מכתבי החזון אי"ש, רש"ר הירש, הרב קוק והרב סולובייצ'יק, לקט מכתבי שלום עליכם, לקט מכתבי ביאליק (בעיקר מסות וסיפורים), והרומן תמול שלשום של ש"י עגנון. הספרים ברובם אינם אמורים כמובן לשמש לקריאה שוטפת מכריכה לכריכה, אלא הם בעיקרם ספרי עיון ויען, כאלו שאף ספרייה עברית-ישראלית אינה שלמה בלעדיהם.

הדגש הוא, כאמור, על ישראליותה של הסדרה, על היותה מכוונת לקהל הישראלי על גווניו השונים, ולאו דווקא לזה הדתי או המסורתי, מה שבא לידי ביטוי למשל בבחירה להדפיס את התנ"ך בלא טעמי המקרא ובלי חלוקה פנימית לפרשיות על פי סדר הקוראים בתורה, או בבחירה שלא להביא דברי פרשנות לתנ"ך או למשנה. הצורך לרצות את מגוון הקהלים הוא שגם הביא לכך שאף אחד אינו ממש מרוצה מרשימת הספרים שגובשה, מה שכידוע הוא ממאפייניה של כל פשרה טובה.
כמסתבר, הכוונה להוציא 24 כרכים בלבד לא הכילה את עושר היצירה העברית, וגם לא את דרישותיהם של חברי המערכת, כך שהרשימה המקורית כבר תפחה מעט ואמורה עוד להוסיף ולתפוח. כרך הכולל לקט משירתה של לאה גולדברג ראה אור לאחרונה, כדי לרצות את הקול הנשי המקופח, והתוכנית היא לייחד כרך נוסף ליצירה מזרחית מהעת החדשה, ולהוסיף גם כרך שיכלול מכתביהם של הוגים אנטי-מסורתיים או משכילים (שפינוזה ומנדלסון) וכרך שייתן ביטוי לספרות השו"ת. ועדיין שערי ביקורת לא ננעלו. רבים מבקרים את המקום הדל שניתן לשירה העברית בתוך מכלול היצירה, אחרים טוענים כנגד הדומיננטיות של כתבים דתיים שדחקו החוצה יצירות חשובות מן היצירה העברית החילונית של העת החדשה. ויש גם לא מעט ביקורת על שיקולי הבחירה של היוצרים או של היצירות, אבל אולי דווקא הביקורת הזו היא סימן טוב לעניין ציבורי ולמעורבות.

ללא כוונות רווח
מעבר לביקורת הזו נשמעות טענות גם מכיוונים אחרים. בשנים האחרונות הפכה הוצאת ידיעות אחרונות, מגובה במערכת יח"צנית משומנת היטב, להוצאת ספרים החולשת על נתח שוק משמעותי בארץ, אך לא פעם תוך העדפת הכמות על האיכות, ושיקולי רווח על עריכה קפדנית. הסדרה שלפנינו אמנם מוצגת כסדרה היוצאת לאור ללא כוונות רווח (עלותו של כל כרך, בסבסוד בנק הפועלים, היא 35 שקלים בלבד), וכנראה שזו האמת. ובכל זאת ניתן היה לצפות מן ההוצאה למעט יותר השקעה. הרי רוב הטקסטים הם ממילא כאלו שכבר לא חלות עליהם זכויות יוצרים, כך שעלות ההוצאה של רבים מן הכרכים אינה גבוהה ביותר. המבואות לחיבורים השונים הם על פי רוב בהירים ומאירי עיניים, אך יש מהם גם כאלו הכוללים אי דיוקים שונים, ונראה שלעתים היה מקום לעריכה מוקפדת יותר. במקרים אחדים אפילו לא טרחו להגיש לנו משהו חדש ועדכני. כך, למשל, המבואות לכרכים "תורת הסוד הקדומה" ו"תורת החסידות" הם תרגומי ערכים מתוך אנציקלופדיה יודאיקה; מסכת ברכות היא דפוס צילום של מהדורת שטיינזלץ; המחזורים לימים הנוראים מופיעים בדפוס צילום מתוך המחזור "ממך אליך" שראה אור לפני שנים אחדות בהוצאת ספרית אלינר וידיעות אחרונות, וגם "תמול שלשום" נראה כצילום של מהדורה ישנה. ולצד החיסכון בעלויות יש בכל זאת ריח מטריד של כסף, שיווק ופרסום, שהרי הספרים נרכשים תמורת קופונים המופיעים בעיתון ידיעות אחרונות, תוך הענקת ליטרת הבשר הפרסומית גם לספונסר, בנק הפועלים. במערכת טוענים, במידה לא מעטה של צדק, שהמצוין הוא אויבו של הטוב מאוד, ושעדיפה מהדורה נגישה לציבור הרחב, גם אם לא מושלמת, על פני מהדורה אקדמית, מדעית ודקדקנית, שהוצאתה הייתה נסחבת שנים ארוכות ועלותה לא הייתה שווה לכל נפש.

באופן אישי מעט מפריע לי גם העיצוב של הספרים, אף על פי שהוא אסתטי ונעים לעין. צבעי הכריכות עזים, על גבול הצעקניים (כאשר הספרים נבדלים זה מזה בצבעם על פי תקופת חיבורם או על פי הסוגה הספרותית שאליה הם משתייכים), והגופן שבו מודפסים רוב הספרים הוא גופן ללא תגים, כמקובל בתצוגה על מסכי מחשב ולא בדפוס, מתוך כוונה מוצהרת להתאים לעין הצעירה שלא כל כך מורגלת בקריאת ספרים מודפסים. יש כאן כמובן לא רק אמירה עיצובית אלא גם אמירה ערכית. לא עשינו לכם הנחות במה שנוגע לתוכן. הגשנו לכם טקסטים קשים, כבדים, עם מילים מסובכות ועם טעם של פעם. קבלו התנצלות. לפחות עטפנו אותם עבורכם בעטיפה מגניבה, צעירה, קלילה וקופצנית שתיראה טוב על המדף. העולם הרי, אחרי הכול, שייך לצעירים.
ובכל זאת, שנה אחרי השקת הסדרה, כשהכרכים הצבעוניים האלו ממלאים שטח נכבד בארון הספרים שלי, הרשו לי גם לפרגן.

גם לדפדף, לא רק לקרוא
בכל שנה בשבוע הספר, מספרים לנו אנשי הוצאות הספרים בראיונות חגיגיים, כי אנחנו עדיין ראויים, בזכות ולא בחסד, לתואר המכובד "עם הספר", שכן עדיין, למרות הטלויזיה, המחשב והאינטרנט, אנחנו ממשיכים להדפיס ספרים ולקנות ספרים בלי הכרה. ספרים על המשקל. ספרים במטר רץ. ונכון, רבים מהם הם בכלל ספרי בישול. ונכון, לפעמים הם רק עלה תאנה המכסה על בורות וריקנות. רצנו לרכוש את רבי המכר האחרונים אך טרם הספיקונו. ובכל זאת אני אופטימית, כי במקום שמצמיחים ספרים, אולי – ביום מן הימים – יצמיחו גם בני אדם. 
קוראים לנו עם הספר, לא עם של למדנים. אולי בגלל ש – על אף הדימוי – העילית הלמדנית תמיד היוותה בתוכנו אחוז קטן למדי. אבל תמיד ידענו לתת כבוד לספרים, וגם לאנשי הספר – לכותבים וללומדים, ואת זה כנראה עדיין לא איבדנו לגמרי. סדרת עם הספר הכניסה לבתים רבים בישראל כמה וכמה ספרי יסוד וספרי מופת שמעולם לא היו בהם. אני יודעת, יש משהו קצת נלעג ואפילו קרתני בהמונים שמתגודדים בחנויות הספרים, גוזרים קופון ומבקשים ספר שלא ממש יודעים להגות את שמו ושכנראה שגם לא ממש יפתחו. כאילו מדובר בקופון לשניצלים, כאילו מדובר בקופון לניר טואלט. למה מה, נותנים בזול ולא ניקח? ובכל זאת, יש בזה בעיניי גם משהו יפה. כי מי שגדל בבית עם ספרים יגדל אחרת ממי שגדל בבית שיש בו רק מסכי פלזמה.
בתור ילדה גדלתי בבית שבו קירות הסלון היו מכוסים בספרים. זה נראה לי לגמרי טבעי. רק משבגרתי למדתי שזה לא מובן מאליו, וגם למדתי כמה הרבה ניתן ללמוד על דרי הבית מן הספרים שיש בו ומאלו שאין בו, ומכמות האבק שעליהם, ומן המקום והאופן שבו הם מאופסנים – בסלון או בחדר העבודה, ניצבים כחיילים במסדר או מגובבים זה על גבי זה באי סדר של שימוש יומיומי. גדלתי בבית מלא ספרים, ואת רובם לא קראתי מעולם. אבל ברובם דפדפתי לפחות פעם בשנה, בערב פסח, ביום הנפלא הזה שבו התעקשתי לנקות את ארון הספרים, על אף שמעולם לא נכנס לתוכו חמץ גמור. מלאכת הניקוי התארכה והתארכה, כי תמיד ביקשתי לדפדף בעוד ספר ובעוד ספר, מבטיחה לעצמי שאת אלו ואלו אקרא בחול המועד, וגם אם את רובם רק ניערתי מאבק וטרם הספיקותי לקרוא עד עצם היום הזה, עדיין היה בחוויה הזאת משהו מהפנט ומלא עוצמה.
לפני זמן מה הצבעתי בפני קבוצה של תלמידים על הפינוק שפשה בדור הלומדים של היום. כשאני הייתי סטודנטית, אמרתי, ודאגתי להדגיש שזה לא היה כל כך מזמן, נדרשנו לאתר כל מאמר וכל ספר בעצמנו בספרייה, לשאול ולצלם ורק אז לקרוא, ואולי בגלל הטרחה הרבה שהייתה כרוכה באיתור החומר לא יכולנו שלא לקרוא אותו בסופו של דבר. היום הסטודנטים מקבלים את כל החומר סרוק הישר למחשב שבביתם, ועושים טובה אם הם מואילים בטובם לקרוא אותו. מה העניין, הטיחה בי תלמידה אינטלגנטית אחת, זה רק הבדל טכני שהופך את החיים היום לקלים ונוחים יותר. כך היא אמרה, ולרגע חשבתי שאולי היא צודקת, אבל מייד הכתה בי התובנה שממש לא. כי איך אפשר לכמת את כל הידע שרכשתי במשך שנים של שיטוט בספריות, בדפדוף בספר המבוקש ובאלו שלצדו על המדף, ובהצצה חטופה בשאר המאמרים שבספר, וברשימת התודות החותמת את דברי ההקדמה. הרי יש משהו שעובר אלינו מעצם המגע הבלתי אמצעי עם הספרים, משהו שאף מסך מחשב לא יעביר אלינו, גם אם נתאמץ ממש לקרוא את הדברים ולא רק לגזור ולהדביק כפי שמקובל היום כל כך בקרב תלמידים כותבי עבודות.
מספרים על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שראה בוקר אחד עגלון גס מתקן את גלגלי עגלתו בזמן שהתפלל. מייד נשא את מבטו לשמים, פנה לקדוש ברוך הוא ואמר: ראה מה יקרים בניך. אפילו בשעה שהם מתקנים את גלגלי עגלותיהם הם אינם מפסיקים להתפלל אליך. אז נכון, אפשר לקטרג ולומר שהישראלי המצוי הולך לקנות ספרי מופת בקופונים, מניח אותם בצד ורץ לראות כוכב נולד או האח הגדול.
אבל כל עוד אפשר לומר את אותו הדבר רק להפך, כנראה שעוד לא אבדה תקוותנו.