לדף הספר

פתח דבר:
הספר הראשון

עוזי וייל

1.

פעם קראתי ספר, והעולם שמסביבי השתנה בעודי קורא אותו. והמשכתי לקרוא, כי שום דבר כבר לא היה קיים בעולם מלבד הספר. וגם כי ידעתי שמתישהו, כאשר ארים את עיני מהדפים, העולם שהכרתי לא יהיה שם יותר.
אז משכתי זמן.
חצי שנה קראתי את היהודי האחרון. זה היה בצבא. שזה כמו להגיד: החיים שמחוץ לספר, לא היה ראוי לחיותם. היו פסקאות שקראתי שלוש, ארבע פעמים, חוזר וקורא אותה פסקה שוב ושוב. כי:
א. לא הבנתי מה הוא אומר.
ב. גם כשהבנתי, לא היה לי ברור איך זה קשור למה שנכתב עד כה.
ג. מעולם לא חוויתי קודם את החוויה הזו: שאתה לא מבין כלום, אבל יודע שמראים לך מראה מופלא.
ד. ומעל הכל, כי ידעתי שכשאגמור את הספר, אצטרך לשאול את עצמי מה אני עושה עם החיים שלי, עכשיו.
אחרי חצי שנה גמרתי לקרוא, נחתי שבועיים, וזה מה שעשיתי: התחלתי אותו מהתחלה.

2.

על מה הספר?
לא יודע. כלומר, אני יודע אבל לא מסוגל לומר. על מה ספר בראשית? על מה העץ הזה, שצומח מול חלון חדר הכתיבה שלי? לא יודע.
אבל יש הבדל בין "לא יודע" שנובע מכך שהספר אינו אומר מספיק, לבין ספר שאומר כל כך הרבה, שאינך מסוגל בשום רגע נתון לעצור ולומר על מה הוא.
הוא על אלוהים, אהבה, מוות, חוש ההומור של העצב, שואה, ישראל, רוחות רפאים, סקס בין סיפורים שמוליד אנשים, אלוהים, אהבה, מוות...
כל עמוד, כל פסקה, כל צירוף מילים בספר הזה, דוברים אמת. איך אתה יודע שזהו ספר דובר אמת? כי בשעה שאתה קורא בו, אור האמת נדלק בך עצמך, הקורא. אבל מהי אותה אמת?

היא איננה בין דפי הספר. היא אף פעם לא בספר.
היא תמיד ברגע המפגש בין הספר לקורא. ולכן היא משתנה בכל פעם שאתה קורא בו. רוצה לדעת על מה היהודי האחרון? קרא בו. רוצה לדעת עוד? קרא בו שוב.

3.

כמו חלום.
החלום הרי נראה הגיוני, בשעה שחולמים אותו. חוקיו המופלאים נחווים כאמיתיים יותר, עמוקים יותר, נכונים יותר מחוקי האדם. ואז אתה מתעורר, ושואל: מה לעזאזל קרה שם? למה אני כל כך נסער ממשהו שאין לו שום אחיזה במציאות?
כי החלום הוא אף פעם לא על מה שיש בו. הוא על עצם האפשרות לחלום. על עצם האפשרות שישנה מוזיקה קוסמית, ושניתן לשמוע אותה. היהודי האחרון הוא סוג של חלום אמת. מי שרוצה לדעת מה פירוש החלום, צריך לפרש אותו לעצמו. בעצמו.

4.

שפה.
איזו מין עברית זו? באיזו שפה הוא כותב? מה היא רוצה, שפתו של קניוק, מאיפה היא באה ולאן היא לוקחת אותנו?
העברית הישראלית היא שפה משונה — חצייהּ חלום עתיק, חצייהּ מודרניות אלימה. כמו "הסיפור הישראלי", כמו "האמת הישראלית", גם העברית היא תינוק שנשבה בידי אנשים שהיתה להם מדינה להקים. קניוק משחרר אותה. הוא משחרר את העברית להיות מה שהיתה בתורה, בדברי הנביאים, בספרות חז"ל, בספר הזוהר. כלומר, שפת החלום. כל מילה כוללת את עצמה, ואת היפוכה. כל משפט אומר בדיוק את מה שהוא אומר, ומיד רומז על אפשרות אחרת. חלום כלוא בתוך עיצורים והברות.

ואולי זה המקום לומר כמה מילים על אותה איוולת, הקרויה "שפה רזה". אין שפה רזה בעברית. אין חיה כזאת. באנגלית, למשל, יש. אחרי שני עשורים של תרגום שירה אמריקאית, אנגלית, סקוטית ואירית (הוולשים, משום מה, התחמקו ממני), אני יכול להעיד: השפה האנגלית היא שפה מצמצמת. היא באה לצמצם את העולם, לשלול מתוכו את כל המשמעויות זולת הדבר האחד אותו אתה רוצה לומר, ואז להישאר עם מילה אחת, שהיא הכי דומה למה שרצית להגיד.
ולכן אתה יכול לבחור, מה הכי מתאים לדבר המתואר: מילה עתיקה או חדשה? הרבה מילים או מעט? מילה "כללית" שתשאיר הרבה מקום לדמיונו של הקורא, או מילה "פרטית" שתדייק ותצמצם את מרחב הפרשנות האישית?
לא כן בעברית.
עברית איננה שפה מצמצמת, אלא שפה בוראת. מילה בעברית תמיד רומזת על אפשרויות אחרות, נסתרות, מאחורי האחת המיידית. ולכן תמיד בונה מסביבה עולם חדש, "עולם המילה". היא איננה מתארת תופעה. היא פותחת דלת אל משמעותה של התופעה.
ומכיוון שהמשמעות יוצרת את האובייקט (ולא להפך, כמו שמקובל לחשוב), משפט בעברית תמיד מרחיב, תמיד פותח אופציות: המציאות היא כזאת, אבל הבט לכאן — זה יכול להיות הפוך! והבט לכאן — זה יכול להיות משהו אחר בכלל! והבט לשם — לא, אל תביט לשם, כי אם תביט לשם לא תוכל לחזור לעולם.

משפט בעברית הוא שער לאינסוף אפשרויות, ומכאן שהוא שער לאינסוף. לאפשרות של אינסוף. מילה בעברית היא נצח שכלוא באופן זמני בתוך סימן כתוב. למה כלוא? כי כולנו בני אדם, והזמן קצר, ולעזאזל, הרי באנו לספר סיפור, לא? וכך באה המילה העברית ומציעה משמעות אחת, פשוטה, זמינה יותר מכל השאר. אבל אם יש לך זמן להתעסק איתה, גם המילה הפשוטה, הקטנה, והמעשית ביותר — היא דלת לאינסוף.
אפשר להגיד כך: כתיבה באנגלית הופכת את הכותב ליוצר. מתוך החומר הגדול של הקיום, הוא לש ויוצר את המשמעות האחת שלו. כתיבה בעברית, הופכת את הכותב לבורא. אתה כאילו מספר סיפור, אבל הסיפור הזה הוא רק תירוץ לאינסוף.

אין "לשון רזה" בעברית. כל מילה טעונה בפוטנציאל אינסופי. ככל שאתה בורר את מילותיך בקפידה, ללא התלהמות, ללא ניסיון לכסות על הריק הכואב על ידי מילויו במילים מיותרות — כך אתה בורא יותר. ברווח בין המילים, מתחבאים עולמות שלמים. כמה שהרווח מורגש יותר, ככה האינסוף נגיש יותר.
אין שפה רזה ושפה עשירה. יש שפה מדויקת, ושפה מתייפייפת. השפה המתייפייפת, לידתה מהפחד. פחד הריק. הצורך לייצר משמעות בעולם ריק ממשמעות.
אבל אין צורך בזה. לא צריך להוסיף טעמים, צבעים, דימויים מיותרים. הדימוי כבר נמצא במילה עצמה. אמור את המילה הנכונה, והעולם כולו מאיר.

זו הסיבה שהעברית של קניוק כל כך חד־פעמית. כי היא יודעת שהיא עברית בוראת, ואיננה מפחדת. כי היא גם עשירה בדימויים, וגם אינה מתיימרת לפרש אותם. איכשהו, הוא מצליח להציע אינספור משמעויות, ולעולם לא לכפות אף אחת מהן. הוא אינו מצמצם, הוא בורא. וברגע שעיניך נחות על משפט של קניוק, אתה הופך לבורא בעצמך.

לדוגמה, הפסקה האהובה עלי ביותר בספרות העברית:
כשמת אחרון היהודים עצר אלוהים את נשימתו לרגע ואמר, הם נגמרו? והמנכ"ל אמר, כן. הוא אמר, היה בהם משהו, מה זה היה? והמנכ"ל אמר, הם אהבו אותך בכל לבבם. והוא אמר, איזה בזבוז, ועצם את עיניו לעוד אלף שנים, שחלפו בדיעבד, אחורה וקדימה.

כמה מידע מעביר קניוק בתוך כמה שורות.
מידע שסותר את עצמו בעוצמה כזו, שאין לך ברירה אלא ליצור בתודעתך עולם חדש, שבו משפט כזה יכול להיות אמיתי. באיזה עולם משפט כזה יכול להיות אמיתי? בעולם שבו אין זמן, ויש אלוהים; כלומר, אין בו מוות, ויש לו משמעות נצחית. זה העולם שהמשפט הזה משתיל לתוך תודעתך. אבל הרי אותו משפט עצמו אומר בדיוק ההפך: שאחרון היהודים מת, ושלכל הסיפור הזה אין משמעות.

איך הוא עשה את זה? איך הוא אמר שאין אלוהים, ובאותו זמן השאיר אותנו עם תמונה כמעט חיה של נוכחות אלוהית?
הוא עשה את זה כי עברית מאפשרת את זה. אולי אפילו דורשת את זה.

5.

זיכרון.
כל חוויה אמנותית עמוקה שנחקקת בזיכרון, קשורה בדרך כלל למשהו. למישהו. המוזיקה שמזכירה לך את אהבת החורף ההוא. הסרט שמזכיר לך את סוף התיכון. וכו' וכו'. אבל היהודי האחרון לא מזכיר לי כלום. הוא מזכיר לי את עצמי קורא את היהודי האחרון.
להפך. יש אנשים שפגשתי לראשונה בעודי שקוע בתולדותיו של יוסף דה לה ריינה. יש נעימה שאני זוכר ששמעתי כשהייתי טבוע בתוך אבנעזר. היהודי האחרון לא דומה לחיים. החיים דומים לו.

6.

פורמטים.
אני שונא פורמטים. אני שונא דיבורים על פורמטים. על קניית פורמטים ועל מכירת פורמטים. רצה הגורל וכבר שני עשורים אני מתפרנס בעיקר מטלוויזיה, ואם יש מילה אחת שצפיתי בה כובשת את התרבות העברית, מכניעה את כל מה שקדם לה, זו המילה "פורמט".
כמובן שכך. מכיוון שטלוויזיה היא עסק, וצריך לשכנע אנשי עסקים להשקיע בה, אתה חייב להראות להם תוכנית עסקית. תרשים זרימה. מכאן נכנס הכסף שלכם, כאן הוא עובר ומכפיל את עצמו, ומכאן הוא נשפך עליכם חזרה.
והחשיבה הזו, החשיבה על תרשים הזרימה שקודם לכל, כבשה אפילו את מחוזותיה המרדניים ביותר של התרבות העברית. קודם כל יש רעיון. ואחר כך יש תוכנית עסקית. ואחר כך בא קבלן מבצע — סליחה, "ספק תוכן", כך מוגדרים היוצרים היום — ומבצע מה שסוכם בחוזה.
אין ספר פחות "מפורמט" מהיהודי האחרון. אין לו צורה כלל. יש לו השראה.
השראה היא ההפך מפורמט. השראה היא כניעה למוזיקה הנסתרת של היקום. היא קודם כל הקשבה, ואחר כך התמסרות. ובאשר הכותב שומע ונכנע, כך גם הקורא בתורו: קורא, ונכנע. וקורא עוד, ונכנע עוד. וחוזר חלילה. עד שכל דבר בעולם הוא רק ביטוי למוזיקה של העולם.

היהודי האחרון הוא הכי פחות ספר שקראתי אי פעם, והכי הרבה.
הכי פחות, כי הוא אינו מציית לאף תשובה שניתנה אי פעם לשאלה: "מהו ספר".
והכי הרבה, כי קניוק עושה את המעשה המקצועי, הממושמע, והקשה ביותר שסופר יכול לעשות, וזה קודם כל להקשיב, ורק אחר כך לכתוב. להקשיב לקול הנסתר, שאומר לך דברים שאין להם משמעות, לכאורה. להקשיב ליד שרוצה לכתוב מילה. להקשיב, להקשיב, להקשיב. ואז לכתוב מה ששמעת. לא מה שהוריך ומוריך מצפים ממך לשמוע. לא מה שרשימת רבי המכר מצפה ממך לשמוע. אפילו לא מה שאתה עצמך רוצה לשמוע. רק את קולו החרישי, אך הקיים תמיד, של האינסוף כאשר הוא פוגע בנוירונים המתרוצצים במוחו של איש אחד שמקשיב לו.
ואז, לכתוב את זה.
כך נוצר ספר שאיננו "ספר". כך נבראת אמירה יותר אמיתית, יותר משמעותית, המאירה באור בהיר יותר את העולם שבו אתה חי, מאשר העולם מסוגל להאיר את עצמו.

אני זוכר את השמירות האינסופיות ההן, בצבא, בהר מירון. בפסגת הר מירון, בשפיץ של הפסגה. השלג. הרוחות הקפואות, הרטובות. הפחד התמידי שמא יתפסו אותך נרדם בשמירה. והספר הצהוב המתפרק הזה בידי. ואני זוכר דבר אחד שקרה לי שוב ושוב, ושלימדתי כמה מחברי לעשות אותו: לקרוא שלושה עמודים ביהודי האחרון, ואז להרים עיניים. והנה, אתה לא נמצא יותר בהר מירון. אתה נמצא במחזה שהר מירון הוא התפאורה שלו. והיהודי האחרון הוא הבמאי שלו. קרא עוד שלושה עמודים, ומחזה חדש יתחיל.

זה אחד הדברים המופלאים בספר הזה: הוא לא נגמר. הוא מעולם לא נגמר, בשבילי. היהודי האחרון ממשיך גם היום. קורה כל הזמן. הספר ממשיך להיכתב, יהודים ממשיכים לשחק במחזה מיוחד שכתב בוראם, מחזה שסופו ידוע תמיד, אבל כל עוד משחקים אותו, הכל אפשרי.

7.

יהודים.
אני חושב שתוך כדי קריאתו של הספר הזה, הפכתי ליהודי פעיל. זה הרגע שבו הבנתי שאני דומה, איכשהו, לגיבורי הספר. שאני ממשיך, שכולנו ממשיכים את הסיפור הזה.
12 שנות לימוד תנ"ך לא הביאו אותי לזה. כל סיפורי השואה שסבי וסבתי סירבו לספר לא הביאו אותי לזה. תמונת העולם שלי החזיקה מעמד, עד שהגיע קניוק, והפך את השמיכה, והראה לי שמה שחשבתי שהוא צד התפר — הוא הוא הסיפור האמיתי.
אין לי הסבר לזה. אבל אני חושב שלא הייתי יודע למי להתפלל, לולא היהודי האחרון. היו עוד גורמים, לא פחות חשובים. אבל היה גם זה.
למה?
אולי מפני שלראשונה הביט מישהו בסיפור היהודי, וסיפר אותו לא כדי לתרום נקודות לצד שלו בוויכוח, אלא מנקודת המבט של הנצח. ובפעם הראשונה עלתה בראשי המחשבה שבלי יהודים אין לעולם סיפור. יש רק היסטוריה, רשימת ניצחונות והפסדים, קטלוג של תקוות מנופצות. ושהסיפור היהודי כולל לא רק מתכונים לדג מלוח ומכתב ארוך מעורך דין על כל המקומות שבהם ההיסטוריה דפקה אותנו, אלא בעיקר דרישה אחת מתמשכת, עקשנית, יפהפייה, לדעת בשביל מה כל זה שווה.
בפעם הראשונה, אני חושב, הבנתי בשביל מה אנשים מתפללים, ולמי. משהו, סיפור תולדות היהודים כמו שקניוק סיפר אותו, נשמע לי אמיתי. סיבה טובה לקום בבוקר. המוזיקה הזו היתה מוכרת, מוכרת ועתיקה, מוכרת וחדשה, חרישית מדי בשביל להפוך אותה להמנון, חלשה כל כך שבקושי שומעים אותה, אבל חולשתה היא חולשת המוזיקה האינסופית. רוצה לשמוע אותה? תתאמץ. תעבוד. תתפלל. תלמד.

8.

קרוסלה.
כל גיבורי הספר שלו עלו על הקרוסלה העצובה של הבריאה, והדבר היחיד ששומר עליהם מלאבד את חייהם הוא יכולתם לסובב את הקרוסלה מהר יותר, ומהר יותר, עד שנוצר סיפור. עד שמשמעות חייהם מתגלית. עד שלרגע אחד התנועה משתלטת על הכל, ואין יותר עצב — יש רק מהירות ואור ומידע אינסופי. מידע שמורכב מיהודים עצובים, אִטיים, שמסובבים את הקרוסלה של עצמם.

ככה למדתי תורה, כשהתחלתי ללמוד. כמו היהודי האחרון שמסובב את הקרוסלה של עצמו. כי מהירות היא אחד חלקי שישים של נצח. סובב את הקרוסלה מספיק מהר, והעצב ייעלם. ספר את הסיפור עם מספיק תשוקה ותנופה, והעצב ייעלם.

9.

הווירוס.
הרי איננו יודעים את סיפור חיינו. הרי כל מה שאנו חושבים שאנו יודעים, במקרה הטוב מתברר כאחוז קטן מהאמת. ולרוב כמוטעה לחלוטין. אבל בכל זאת, אינך יכול לעבור את החיים מבלי לספר לעצמך את סיפור חייך. כי אחרת, איך תקום מחר בבוקר?
היהודי האחרון מספר סיפור כל כך מקיף — אלוהים, אהבה, מוות, חוש ההומור של העצב, שואה, ישראל, רוחות רפאים, סקס בין סיפורים שמוליד אנשים, אלוהים, אהבה, מוות...
 
והספר הרי זועק מכל שורה: זה הסיפור! זה, מה שאתם קוראים, זה הסיפור! אבל באותו זמן גם אומר, אם זה הסיפור, והוא כל כך גדול ואינסופי — הרי ברור שזה בסך הכל עוד סיפור. שיכולים להיות אחרים.
הסופר ברא סיפור. והסיפור הוא על היכולת לברוא. ואם קראת אותו עד הסוף, אין לך ברירה אלא לקום על רגליך, ולהתחיל לברוא בעצמך.

הסיפור איננו סיפור. הוא וירוס. וירוס הבריאה.