לדף הספר

ערב מהולל
ליל הסדר

שני לילות מיוחדים במינם
התירו נא לי לפתוח בהערה אישית. בזיכרוני החוויתי - ולאו דווקא בזה העיוני - בולטים להם שני לילות מיוחדים, לילות שניחנו באיכות יחידה במינה ומרתקת, מרוממים בקדושתם וזוהרים ביופי מסנוור: ליל הסדר וליל "כל נדרי". כילד עמדתי מוקסם, לאמיתו של דבר מהופנט, לנוכח שני לילות בהירים אלה, מוארים באור ירח, עטופים בהוד והדר. רגיל הייתי לחוש נמרץ, מרוגש ומלא השראה; חזון מלא אור העצים את חושיי, ואלה נתחדדו והשתחררו מכל עכבות. שתיקה מוזרה, דממה, שקט, שלווה ורוגע עטפו אותי. מורגל הייתי להיכנע לזרם של שמחה שופעת והתלהבות.
בקצרה: כילד צעיר חשתי בצורה חיה את נוכחותו של ה'. קשה לי כעת, כמובן, לתאר בקטגוריות ילדותיות כהווייתן את הלוך רוחו של ילד רגיש. אני מתאר בדיעבד את חוויות ילדותי, ולשם כך אני עושה שימוש בקטגוריות של השכל הבוגר.
עדיין יכול אני לשמוע את המנגינה כבדת הסבר, העגומה, המתרפקת על העבר, של אמירת יקנה"ז (אותו סימן לזכירת סדרם של פרטי הקידוש וההבדלה) - אשר שמעתי ככל הנראה בגיל שבע, כאשר סבי שר את הקידוש בליל סדר שחל במוצאי שבת. עדיין זוכר אני את הברכה האחרונה, "המבדיל בין קודש לקודש". המנגינה נמוגה בהדרגה; או שמא מוטב לומר שהיא נטמעה בתוך מנגינה אחרת, רוצה לומר, במנגינת השתיקה. כילד נהגתי להרהר במשך שעות על משמעות הרעיון של "המבדיל בין קודש לקודש" - שתי קדושות, אחת של שבת ואחת של יום טוב. את שתיהן אהבתי; נצרתי בלבי כל ניצוץ של קדושה; שנאתי את היומיומי, את האפור, השגרתי, את קדרות ימי המעשה. תמיד ראיתי באמי הצעירה והשברירית - על פניה החיוורות, עיניה השקועות והופעתה העדינה והאצילית - את התגשמות השבת, המלכה. את החג, על כל הדרו, ראיתי מסומל בדמותו של אחד מדודיי, אתלט, גבוה, שחום ונאה.

באורח דומה נשא עימו ליל יום הכיפורים ניחוח מפעים שנותר עימי לתמיד. חשתי שאני ניצב אל מול דבר נפלא ומשכר, שאני עומד לנוכח מציאות מתגלה שלא ראיתי עד כה. מוכן הייתי לרוץ לקראתה, כדי שתחבקני ואאבד את עצמי בתוכה. הכול נראה שונה, נשגב ומסתורי. אור הירח החיוור והכחלחל, קרירותו הצוננת של ליל סתיו בהיר, העצים ועלוותם הזהובה, והכוכבים המנצנצים ברקיע - בכל דבר ראיתי מציאות חדשה ומסנוורת; מכל דבר עלה באוזניי קול לחישתו של הא להים. צעיר הייתי מכדי להבין מה הם חטא ופשע, וטרם הייתי מודע לצורך בכפרה. ועם זאת חשתי נקי ומרומם. עדיין זוכר אני את המיית לבי המגיב על אמירתו החגיגית של הקדיש שלפני העמידה.

זיכרונות אלה כולם הם שורשי השקפת עולמי וחוויתי הדתית. בלעדיהם מחמיץ הייתי את ההתלהבות המלווה את שמירת המצוות ואת עומקן ותנופתן של החשיבה וההגות הדתיות. תמים וילדותי ככל שהייתי, תחושות וחזיונות אלה היו תמיד, והם עדיין, מקור בלתי נדלה לחיי הדתיים הססגוניים.
מאוחר יותר, כשהתבגרתי, התחלתי לשאול את עצמי מה משותף לשני לילות אלו ומה מבדיל ביניהם. מובן מאליו שאכילת מצה, מרור ואפיקומן הם חובה בליל הסדר, בעוד שאכילה כלשהי אסורה בליל יום הכיפורים, כיוון שקדושתו של היום מחייבת צום.
מנקודת המבט ההלכתית הפורמלית, זו היא תשובה מדויקת, אך אני מבקש להבין זאת מנקודת מבט חוויתית. אני מאמין כי בצד הלכה שבשכל - הלכה אינטלקטואלית, פורמלית, מופשטת (שאיננה זרה לי לחלוטין) - מצויה גם הלכה שבלב, הלכה שחשים בה ולא רק מבינים אותה, הלכה שחווים אותה ולא רק מטמיעים אותה במחשבה, הלכה של תפישות רוחניות ולא רק של מושגים הגיוניים. במה שנוגע להלכה החוויתית, תשובה זו איננה מספקת.

הקדשתי לשאלה זו זמן רב ומאמץ, והגעתי למסקנה זו: החוויה המשותפת לשני לילות אלה היא מפגשו של האדם עם ה'. בליל יציאת מצרים פגשו בני ישראל בה', היה להם רנדווּ (rendezvous) עימו, והם הוצגו בפניו זו הפעם הראשונה. בליל יום הכיפורים מתקרב האדם מאוד אל אביו שבשמים; הוא שב ופוגש בו, משוחח עימו, זועק אליו ומתחנן בפניו. הודם של שני הלילות האלה וייחודם מצויים במפגש שבין א להים ואדם.
ועם זאת נותרת בעינה השאלה השנייה: מה מבדיל בין שני הלילות, מה עושה אותם שונים זה מזה? אינני שואל שאלה זו בקשר להלכה, אלא בקשר לחווית המפגש המטפיסי שבין אדם וא להים ובקשר למחויבות המוסרית אתית העולה ממנו. הבה ונניח שאלה זו לזמן קצר בצד, ונפנה את תשומת לבנו לליל הסדר.