לדף הספר

בעלת הפנסיון נקשה על דלת חדרו באצבעות רכות. היו לה פני משי חלקלקות ושערה הכסוף והעדין היה משוך לאחור. לגופה לבשה שמלת קיץ קלילה, פרחונית, שניכר היה בה שזה לא כבר נקנתה ועל צווארה כרכה עניבת מלחים רחבה. היא נראתה כאילו יצאה זה עתה מתוך תצלום ישן. "אדם! אדם!" קראה ומייד תיקנה את עצמה: "מר שטיין" והוסיפה, ממלמלת, בינה לבין עצמה: "הגיע הזמן... אדם... ואני באמת מצטערת." ואכן, מצירה היתה מאוד.
היא לפתה את צווארה בידיה הדקות, הלבנות, שוורידים כחלחלים נשתרגו בהן ולרגע היתה כמתעלפת בעניבת חנק. היא, אשר אך אתמול היתה חנוקה, הלכה לקראת הבוקר, לקראת הדלת, לקראת הרוצח המקסים, בזחיחות דעת ובלב נפעם כנערה צעירה ההולכת לפגישה ראשונה. כמה נאה היה זיוו של הבוקר בעיניה לפני שהתעוררה כליל ועדיין שרויה היתה בנים ולא נים. אך משהקיצה, זכרה וידעה. היא מישמשה את צווארה ושנאה את צווארה. היא ידעה שבעבור רגע אחד נגזר דינה.

אדם ניעור שעה קלה קודם לכן, אך כילד המבקש להיחבא על ידי שהוא עוצם את עיניו, השים עצמו ישן. שמורותיו היו עצומות, אך לא הדוקות. בעדן הבחין בצללי המכוניות שנעו על הקירות. הקירות מצופים בטפּטים דהויים ובלויים ומבעד לשמורותיו הנעולות למחצה ראה את עצמו פרוש עליהם. תחת הפרחים המתקתקים שעל הטפטים ראה את בבואת עצמו נכפלת אלף פעמים. הוא ידע שבעלת הפנסיון תלפות עתה את צווארה. יכול היה לחוש בידיה המלטפות את הגרון הדק, הנטוי, המשורבב לפנים. הוא לא דאב על ליל אמש, הוא דאב על צווארה שייוותר מיותר בעולם. הוא ידע להנחיל אושר וידע שהוא יודע לעשות זאת, אך הוא גם הכיר את מהות הקיצים. ועל כל דבר נגזר קץ. ואין אלוהים דייקן יותר ממני, חשב.
כפעם בפעם היו צללי הברושים שבחוץ נעים על פני הקירות שפניו נכפלו בהם. הם נראו כאילו היו שטים על הקיר, שטים ונעלמים בפינת החדר. לשמע קולה הדק של הגברת אידלסון מעבר לדלת, לשמע לחישתה אל עצמה, פקח את עיניו. הוא אף שמע את הרהורי ליבה, אף כי נאמרו בלא קול כמעט.

אדם העמיד פנים כמי שזה עתה נתעורר. קם מן המיטה והחל להתלבש. עתה, משהזדקף, יכול היה לראות מבעד לחלון את הברוש הגדול שצמרתו דמתה למגבעת של אינקוויזיטורים. הלילה חלם על האוֹטוֹ דה פה. משום מה, מאז בואו ארצה, כמעט שלא חלם על מה שאירע לו, תחת זאת חלם על מה שאירע לפני מאות שנים לאנשים אחרים שגורלם נשתזר בגורלו באקראי. כל אשר עבר עליו נדחק מן הלילות ותחת זאת ראה את השריפות. הלילה חלם כיצד היה האינקוויזיטור הגדול שורף איזה ספר. נדמה היה לו ששם הספר היה פאוּסט. הדבר הציק לו חרף הסברה שסבר, שיש בשריפה זו מידה מרובה של צדק. אינקוויזיטור ראוי לשמו היה אומנם שורף את פאוסט. מגבעת האינקוויזיטור היתה שחורה ודמוית חרוט.
בחוץ פרץ הבוקר כמלחמה. קולות מן הרחוב עלו ובאו אל החדר. רעש המכוניות הנחפזות העירה התערבב במשק אופני החלבן ובשקשוק הבקבוקים. מישהו צעק: "גברת אפשטיין, העיתון!" ונשמעו תאוצת העיתון באוויר והלם נחיתתו על המרפסת. תינוק יילל מעבר לרחוב. הוא אף היה קשוב לנשימתה של בעלת הפנסיון מעבר לדלת. הוא ידע שהאשה העדינה מציצה עתה מבעד לחור המנעול. הוא שירבב פנים רטובות מן הכיור הקטן והמיושן שברזיו חרקו והשמיעו קול חרחור ואמר לעבר הדלת: "פני השמש קודרים היום, רותשן. עננים מכסים את פני הלב."
והיא הסמיקה, העלובה. ראשה שהיה צמוד לחור המנעול נקש על הדלת והוא רצה לפרוץ בצחוק. אך הבוקר הביא עימו איזו הכרה עמומה בזכותה של הגברת אידלסון ליחס שונה, והוא חנק את הצחוק שהתעורר בגרגור קולני.
"אדם, מה אתה באמת חושב?" אמרה גברת אידלסון בגרמנית.
"שום דבר, רותשן. פשוט ביקשתי לדעת אם אני עדיין יפה בבוקר..."
"יפה, אדם." ושוב הסמיקה האשה שיצאה מתוך התצלום הדהוי.
שתיקה ארוכה השתררה עד שסיים את הרחיצה. כשסיים, פרצה הגברת אידלסון בצחקוק קל שחדל מייד.
"בבוקר השכם, וכבר אנחנו רומנטיים," אמרה מבוישת ותוך כדי כך היה הוא מברש את חליפתו במברשת שמאחזה עשוי כסף. אדם אהב את הגרמנית שבפיה של בעלת הפנסיון, הלשון שלדבריו "העלתה אותנו אל מרומי הגבהים והיכתה בנו בשוטים של סוסים." שפה מטרפת, ארורה ונהדרת.
רותשן שימרה בפיה את הגרמנית של נעוריו. מאז הגיע לישראל היה מתוודע בכל יום מחדש אל אותה לשון ישנה ויפה שכאן לא השתבשה בעשרים השנים האחרונות. בפיה של רותשן גילה את היופי הכמוס בספר ישן, בארון ספרים עתיק, בתמונה מבית אבא אמא. בלשונה של הגברת אידלסון בעלת הפנסיון שמע את לשונה של אמא, את הדוד פרנץ יוזף, את אבא.
היתה לו טרוניה נגד גופה הזקן של העלמה העדינה. כיצד זה שמרה על ברק הנעורים, על הגמישות הזאת, על העור לבל יכזב. כיצד עשתה זאת, והיא איננה ילדה עוד?
"בת כמה את, רותשן?" צעק פתאום.
"חמישים, אדם. מצחיק, אבל בדיוק היום מלאו לי חמישים."
Glückauf! אמר והרכין ראשו לתוך הכיור. חוצפה. חוצפה עם רישיון פיוטי. כבתולה יפה. הגוף החמים ושיער הכסף המשוך לאחור... בעומדה עירומה לא חדל מלהזין עיניו בגופה. אף לא קמט אחד. איזו אימה משומרת. כאילו הקפיאו אותה לחמישים שנה ובבת אחת המיסו את הקרח והנה סערה עדינה.

עתה נחפז. הוא לבש את החליפה הכחולה וההדורה, החליק בידיו את המקטורן, ניגב בעדינות את כפתורי הזהב שסמלו של הֶר פוֹן המדוּנג טבוע בכל אחד מהם, אותו פון המדונג שאת ביתו הנאה בברלין ירש אדם. הוא חבש את מגבעת הלבד השחורה מתוצרת א"ס פישר מינכן, שתיתורתה מעוגלת מעט כלפי מעלה, והיה מוכן ליציאה. כשפתח את הדלת מעדה הגברת אידלסון. אף כי הציצה מבעד לחור המנעול, לא הספיקה לסגת והדלת שהוטחה הלמה בה בעוז. היא מילטה צווחה חלושה מפיה הקפוץ והוא חייך: "ככה את צועקת, גברת גרבי משי שלי?" ומבטו הדק, המדויק, המנומס, היה תלוי בצווארה הדק והמזדקר.
"ברבורה," אמר בליבו. בצווארה ראה את פירוש הבוקר הזה. בצווארה ראה את כלימתו. שכן ידע שאין לתלות את הקולר באיש. אני הגבר שכרה וחפר לעצמו את כל הבורות שנפל בהם. באומרו זאת לעצמו חש מעין הקלה. "מוכן, אדם?"
הוא קד לפניה והיא סברה לרגע שהוא פורח שוב לעולמות אחרים והנה הוא מזמינהּ לריקוד הוואלס. היא חככה בדעתה אם לומר לו, אם להזכיר לו היכן הם מצויים. אך אף היא לא עלצה להיזכר והניחה למחשבה לחלוף.
"אלזו נלך!" אמר. המוזיקה החרישית שכבר החלה לנגן בשיפולי לבבה פרחה, והיא שמעה במפורש מבין האתנחים, מבין הצעדים הקלילים של המחול שלא נרקד, את קולה של העוזרת התימנייה של משפחת גולדשטיין מן הבית שממול. העוזרת קראה: "מוֹטי, יוּלי, יַאללה לַבֶּתסֶפר." ורותשן הרימה את זרועה, חיכתה עד שאדם ישלב זרועו במרפקה הכפוף ובפנים לבנות כסיד הובילה אותו לאורך המסדרון.
"ובכן, אנו הולכים, בובתי?"
היא חייכה בעל כורחה והוא דילג דילוג קליל, העתיק את משקל גופו לפנים ובטרם תחלוף דקה מאז החלו לפסוע היה כבר הוא המוביל והיא המובלת. ובביתה שלה. היא העבירה אצבע חששנית על ארג בגדו המשובח ולרגע נפער פיה. מבטה העביר חלחלה והוא צעק: "הטפטים הללו. קורי עכביש!"
מן החדר שעל פתחו חלפו עתה עלה קול נרגז: "אולי אפשר קצת שקט? פה זה פנסיון, לא תחנת רכבת!"
אדם הצמיד אצבע לפיו, משך בכתפיו כנער שנתפס בקלקלתו ומשכה אחריו, נכלמת. במדרגות ירדו דבוקים זה לזה ונשימותיהם התערבבו. לרגע שכחו מנין באו ולאן הם הולכים, ואפילו היא, שחוש המציאות היה טבוע בדמה, שכחה הכול. צעדיה הקלילים כמו המחישו לה באורח בלתי משתמע לשתי פנים - שבמקום כלשהו נעצר הזמן ולא היה עוד.
אך בחוץ, מעבר להרהורי לבבותיהם של גברת אידלסון ואדם שטיין, הסתער היום החדש באכזריות על הרחוב הקטן והשוקט. היום המרוסס אגלי טל, העטוף ערפילי בוקר, הפציע וכבר החל להישרף בשמש שעלתה בזחיחות דעת מעבר לבית הקומות שבמזרח. בוקר סתיו תל אביבי הגיח מעבר לאקליפטוסים שחגו על הירקון, ולרגע קט, לפני שנמוג הערפל הדק והעדין של טרם יום, היה אפשר לדמות את הירקון לנהר רחב ידיים, שגדתו השנייה אינה יכולה להיתפס בעין בלתי מזוינת.

למטה, בהוֹל, עמדו המזוודות זו ליד זו. חמש מזוודות עשויות עור משובח, מצבע כחול פרוסי, שידיות שנהב מבהיקות בראשן. כל אחת מן המזוודות היתה גדולה מחברתה בעשרה סנטימטר, ומכאן, מראש גרם המעלות, נראו כמו גרם מעלות נוסף המשתפל כלפי מטה, כלפי השטיח. לאדם נראה המראה, לדבריו, כ"אביזר של במה תמהונית." צופה היה במזוודותיו כמי שרואה את כל ימיו שטוחים לפניו. הוא לא הגה עוד בצווארה של הגברת אידלסון או בגופה הצעיר והגמיש, אף לא ראה עוד את פִנכת הכלבים, או כל מראה וחזות אחרים שהיה בהם מן הכאב. הוא ראה ימים ואוקיינוסים; הוא ראה כסף, ממון וכוח. הוא היה חסון ונאה והמזוודות היו דרכון אל הזוהר. אמש, לאחר שאירע מה שאירע והוא נרדם, ארזה הגברת אידלסון את חפציו. היא בכתה שעה שארזה והוא ידע, אף כי לא הגה בזאת עתה, שבין בגדיו ימצא את דמעותיה קפואות כגופה, מזכרת לצווארה הנאה שחנקו בהנאה, שיש בה הרבה מאהבת הנעורים. והיא? היא שהפכה כל גרב, כל חולצה, כל גופייה, כל עניבה, היתה מבטת בחמש המזוודות כמי שרואה אותן בפעם האחרונה.
היא ידעה, היא האשה, שלכל חפץ יש מחיר. עתה, כשלא יכלה עוד לבכות, הבינה שהדמעות תלכנה עימו. היא תיוותר כאן, בין הברושים והאקליפטוסים, ליד הנהר הזוהר עתה באור החמה העולה. והימים יחלפו. יחלפו והיא תזדקן, וגופה הגמיש ייוותר כסימן שאלה שאינו נושא בחובו כל חמלה.

היא החלה לכסוס את ציפורניה וציפורניה הכסוּסות שרו: "אדם נוסע... אדם נוסע..." כילדה היתה. לו יכלה, היתה מקפצת על חבל. נשתררה שתיקה. שתיקה עצבנית, לא נוחה. אדם נשא את עיניו ועיניו צילמו, כמו לפרידה, את החדר הזה שיחד עם הגרמנית של רותשן וגופה היפה, מסך בו לפני חודשים מספר, כאשר הגיע לכאן, את תחושת השקט שחש נער השב אל ביתו.
הלוא כאן, לפני הריהוט הישן והמיושן הזה, צעק לפני כמה חודשים אל אבא. הלוא כאן עמד לנוכח החלון האטום של הלילה - ורותשן מזגה ברנדי לשני גביעים אדומים - וקרא אל אביו כאשר לפתע, מבעד לחלון האטום, ראה את בבואת עצמו ניבטת אליו והוא היום זקן יותר מאשר היה אביו אי פעם. הוא אמר אז לגברת אידלסון: "רותשן, תראי, צעקתי אל אבא! אבא איננו עוד. אני בן חמישים ושלוש. אבא מת כשהיה בן ארבעים ושמונה. היום יכולתי להיות אביו," ופרץ בצחוק. הוא זכר לרגע את קליין, את הר קומנדנט קליין, העומד בכניסה למחנה ובוחן את הבאים בעיניים בוהות. הוא ראה את אדם העומד בין הבריות ובידו הוא מחזיק מזוודה ירוקה הדורה, כאדם הנוסע לנופש, ומסביב לו גדרות ושלט: "העבודה משחררת". ולפתע שמע את הר קומנדנט קליין אומר: הלוא זהו אדם שטיין! ובקולו נתנגנה הערצה, הערצה נלהבת. כמעט שחיכה שהר קומנדנט קליין יבקש ממנו אוטוגרף. אך הר קומנדנט קליין לא ביקש ממנו אוטוגרף ותחת זאת נתן לו את חייו. אוטוגרף הוא לא ביקש; אני אכלתי על ארבעותי, מן הפִנכה, עם רֶקס.

כאן, בחדרה של רותשן, חזרו ובאו ימים אחרים. הנה תמונת הסוסים העומדים בתנוחה אולימפית ליד ארמון המלכות בווינה, נתונים במסגרת זהב. והנה עוד ציור: המרכבה המפוארת והאדומה של הקיסרית תרזה. והנה רועת אווזים סמוקת לחיים ומתחתיה כתוב באותיות גותיות: גזונטהייט. והנה תמונת אשה צעירה: פנים לבנות לה, ספוגות צער נעורים. שערה משוך לאחור, מעוטר בסיכת יהלום. זוהי בוודאי גברת אידלסון, רותשן, בעודה צעירה. הנעורים השתמרו בגופה בדרך של חסד, או נס. כן, הכול השתמר; הלשון הווסרמנית המהוגנת כל כך, הז'אן פאוּלית, השילרית, הרהיטים, השידות, התמונות, צלחות הקרמיקה הלבנה המעוטרות בציורים כחולים, כחלחלים... תמונת מכונית מַקסוול רוֹדסטר מודל 1911; ידית ההילוכים מחוץ לתא הנהג וחישורי גלגליה מוזהבים. כל אלה ניבטו אליו מתוך אותה צעקה אל אבא הצעיר, ניבטו אליו בריקנות המזהירה ביופיה שאיננו עוד. כאילו היה כל המצוי כאן כוכב שכבה מזמן והתמונה שהוא רואה היא אור עתיק, חדלונו של כוכב שמת לפני אלפי שנים ואילו אורו עודו מגיע אל הארץ.

כן, גם כאן - ילדות שנמוגה לעשן אצל הר קומנדנט קליין, שזורה בגופה המשומר של גברת אידלסון אך ורק למענו. מין חתימה שיש בה הכרזת מוות אך עדיין אין עימה סוף. משום שהסוף, כמו אצל אותו כוכב, נעוץ בראשית והראשית עודה חיה, נושמת. דווקא כאן, למראשות הירקון. ברלין של הנעורים נמצאת פה והיא קיימת יותר מאשר שם, מקום בו שב מן החורבות ובנה ארמון ביורשו מן הברון פון המדונג את ביתו הנאה.
הצלצול העז בדלת הכניסה הציל אותם מן ההרהורים, ויותר מכך, מן המבוכה. הצלצול הביא את השתיקה המאיימת לידי גמר. הדלת נפתחה ושני גברים צעירים נכנסו פנימה. הדלת נטרקה אחריהם.
שני הגברים הצעירים נראים לגברת אידלסון כזוג שליחים. שליחי עוון, היא אומרת בליבה, שליחי השטן. הם ממעטים להביט בה. רומזים לאדם בנימוס, אך בתקיפות, שהגיעה השעה ללכת. אדם ניעור מהזיותיו ובוחן אותם בחיוך. הוא מכיר אותם. הוא נחפז אל המזוודות, נוטל את הקטנה שבהן, מניחהּ על גבה, פותחה ומפשפש בה. הוא מוציא מתוכה חולצה, שתי עניבות, מכונת גילוח חשמלית הנתונה בנרתיק עור מצבע היין האדום ופלסטלינה. את הדמעות של גברת אידלסון הוא מותיר בתוך המזוודה. הוא ממשמש בחפצים כמחפש משהו ששכח, ומניחם זה בצד זה על השטיח. מבטו אדיש. לשני הגברים המתבוננים בו הוא נראה כרוטשילד עייף ומשועמם האומד את אוצרותיו. הם נדים בראשם שכן מבינים הם את מעשיו. הם מבינים, וגברת אידלסון תוהה על כך בחוסר סובלנות ניכר. שכן לא רק מרדות לשמה גזורה במעשה, אלא בראש ובראשונה עניין של טקס החייב גמירה והיא מתרעמת על "ההבנה המיותרת". הפלסטלינה על השטיח רומזת להם: בקלות לא יקחו אותי. הגברים צופים בתנועות ידיו של אדם. כמה מפליאות התנועות בדיוקן, בזריזותן. אחד מהם אומר: "איזו גרציה. עוד מעט ישלוף יונים מתוך כפתורי החפתים הזהובים..."
השני מהנהן בראשו. הוא קורא את התוויות המודבקות על המזוודה. גרנד הוטל ציריך. פלז'ה - ניו יורק, ז'ורז' סנק - פריז. התוויות האלגנטיות כל כך, חליפתו הנאה של אדם, המגבעת. שני הגברים נדים בראשם. גברת אידלסון מבקשת להיות מעשית, שכן היא בעלת המקום. חמש עשרה שנה מחזיקה היא בפנסיון וזו לה פעם ראשונה שמאורע כגון זה מתרחש בביתה. היא מעבירה מבט חמקני מן הגברים לאדם וממנו שוב אל הגברים. שישתהה הכול, אדם משחק... היא יודעת. אך הוא מושך בכתפיו לא רק משום שאין מנוס מן הכליה הנחרצה שבעיני השליחים, אלא משום שבאיזו נקודה כמוסה בליבו הוא אף שמח על כך.

הוא זוכר את פניו של פרופסור שווייצר שהגיע לרום מעלת האקסטזה כשתיאר בפניו - והוא עודו תלמיד האוניברסיטה של היידלברג שלפני אלף שנה - כיצד צריך הפושע לשמוח על ענישתו, שזו תכליתו העליונה ועל כן שאיפתו הכמוסה להיות נענש... ואני משחק עם שני הטיפשים הללו... הוא נועל את המזוודה ומזדקף. הוא שיחק על פי הכללים באצילות ובהעמדת פנים כדי להיות מנוצח בהכרה, בלב שלם. הוא מעיף מבט חטוף ברותשן ופוסע בהחלטיות.
הפתח ממסגר אותו. הדלת נפרצה כמו מעצמה והמשקוף מקיף אותו בצבעו האפרפר. לשני הגברים הוא נראה מבוית מדי ושניהם נבוכים בשל כך. במידה רבה הם אף כואבים את כאבו, אך תנועותיהם נמרצות והגיגי ליבם ייוותרו אילמים. הוא מעריך זאת ומכבדם בליבו.
גברת אידלסון קרבה אל אדם, הזדקפה על בהונותיה - ראשה משורבב לפנים ופיה סמוך לפיקת גרונו, קרוב קרוב. ידה נשלחה ובעדינות של צמר גפן החליקה על פניו. פיקת גרונו היתה חוג ראייתה וזעזועיה, נוף חייה - והיא מגששת, חשה, תרה אחר פיו. אצבעותיה נוגעות ולא נוגעות בפניו המגולחות, דומות לכנפי פרפר המשיקות באוויר. ואדם אומר לפתע: "מגע של משחת שיניים!" ובדבריו היא שומעת נימה של לעג.
פניו רציניות. חמורות סבר. הוא חייב לעבור את המפתן בכוחות עצמו. אך הוא ניצב בתוך מסגרת הדלת כפסל - כמי שאינו יכול עוד לפעול. נוכחותם של שני הזרים קירבה את המהות הנסתרת המצווה ואינה מותירה מקום לשעשועי רצון.
ואצבעותיה המרפרפות מכיירות את פניו. היא חשה ביופי, היא עצבה עליו. תמיד הזכיר לה ערפילי ערב סתיו של ימי ילדות. שערו כסוף ומלא, פניו חטובות, שריריות, משתפלות כלפי סנטר גברי, מוצק. עיניו שחורות ומוקפות אליפסות סגלגלות, זו בתוך זו, כמו אדוות. גבותיו מסולסלות קמעה, וחותמות אף ישר שאינו קטן מדי. איזו ארשת של רוחניות מעוגנת בפניו ועם זאת חושניות שאין בושים בה. פנים של פילוסוף ומאהב, של רומנטיקן ללא תקנה ושל רוצח. היא רואה את כל אלה ואצבעותיה תרות אחר הסודות והחריצים והתוואים - האם באמת ניסה לחונקה? עכשיו כבר קשה לא להאמין. הזדקפה וכמעט ריחפה באוויר ובכל עוצמת נעוריה שקפאו, קירבה את שפתיה הדקות אל פיו וליחלחלה אותו. ואז, נחנקה מדמעות, רצה במעלה המדרגות אל עבר חדרה ונעלמה.

אדם מוחה את רסיסי טלהּ מעל שפתיו ומכין עצמו ליציאה, ליציאה עצמה. הוא מבקש לשוות ליציאה זו צורה נאותה. לפתע חשובים לו הגינונים - ושני הגברים הללו מצפים לאיזו מחווה. הוא רומז בידו והללו נוטלים את המזוודות.
"את הגיטרה ומכונת הכתיבה לקחתם?"
"כן, אדם."
הדלת נטרקה מאחוריו. הוא נכנס למכונית הסְטֵיישן שחיכתה בחוץ, לא הביט ימינה ושמאלה וחיכה. הנהג התניע את המכונית, המנוע חרק והם החלו לנסוע. ואז לפתע, כבמכה אחת, שח גופו, נתרפה, פניו נכבשו ברצפת המכונית והבעת פניו עמומה. ככלב שזה עתה נבעט.