על חיפוש זיכרונות בעידן דיגיטלי
מאת עמרי קלטר

 
אני מביט שוב בתמונתה של קלרה גלילי. "נערה קטנה עם צמות מרושלות. אוהבת לטייל יחפה בבאבי יאר. יתומה מאב. ברגעי הבדידות היא קושרת לראשה מטפחת משי שקיבלה מאמה עם עותק של הברית החדשה". כך תיאר אותה אסף ענברי, בעמוד הראשון של הספר "הביתה". מסתכל שוב על התמונה, מצאתי אותה באתר afikim.org.il, בעמוד "נר הזיכרון". ליד התמונה של קלרה, בניגוד למרבית החברים, מצוין רק תאריך לידתה ותאריך מותה. זו כנראה תמונת פספורט – בטח צלם שהגיע לקיבוץ לצלם את החברים, אולי כשכבר עבדה ב"חמד", המפעל הזעיר שהעסיק את קשישי הקיבוץ. "היא היתה בת שמונים ושלוש, אבל רק עכשיו כשהתאלמנה, הרגישה זקנה מספיק ל'חמד'... חבל שלא נענתה להזמנתו של צבי לפני שלוש-עשרה שנה, כש'חמד' היה בית מלאכה לאהילים, לסלים ולמסגרות מפורניר... עכשיו זה היה בית מלאכה להרכבת קלטות פלסטיק – שיעמום לא נורמלי" (עמ' 261). אבל על אף שזו רק תמונת פספורט, הצילום דוקר אותי, אותו "פונקטום"  מפורסם שתיאר רולאן בארת'. כאילו ידעה קלרה ש"הביתה" ייכתב, ושאני אחפש אותה בגוגל, והיא תביט בי, ודרך גביניה הכהים עדיין, ושפתיה הנעלמות, תקרא לי להשלים את קורות חיה שבין תאריך לידתה למותה, ותוך כך לקרוא מחדש את "הביתה".
כשאני עושה זאת, קורא מחדש את "הביתה", אני מרגיש חופשי לנוע בזמן, לדלג בין אתרים וקישורים – בעידן הדפדפן, להיסטוריה יש אייקון ומקש קיצור. כך, למשל, כשאני חוזר ללונדון וקירשנבאום מראיינים את אסף ענברי, מחבר הספר. הוא יושב שם באולפן, פניו לא מסגירים כל רגש. אולי זה הדבר (כלומר, היעדר הדבר) שגרם לי לרכוש את הספר אחרי השידור. אני מקפיא את התמונה וחוזר אל הרגע האישי של "הביתה":

"אבל המבצר היה נעול. יכולת לברוח רק דרך החלון שעליו לא העזת אפילו להסתכל, זה הדבר האחרון שהמכשפה ציפתה שתעשה, ולכן זה מה שעשית... נשרטת, פתחת ברך, אבל במהירות של כדור נבעט מהשיחים אל עץ שמאחוריו, תפסת מחסה מפני שומרת הלילה שפטרלה בין הגנים ועשתה בתחתונים. ככה רצת מעץ לעץ דרך גן ההנצחה עתיר התנשמות ודרך חומת שיחי ההדס שבעיקול המדרכה המוליכה להוריך, והסתננת לדירתם דרך התריסול של הסלון... מחדר השינה הגיעו אליך קולות שלא היית צריך לשמוע, והוריך שגילו אותך בבוקר תלשו אותך מהרצפה ואיימו עליך כל הדרך אל המבצר בעונשים שתחטוף בצדק מהגננת. אחרי רוב הבריחות הענישה אותך הגננת במניעת ארוחת בוקר, אבל כשעברת כל גבול לדעתה, היא הודיעה לך שאתה לא תקבל אצלה שום תפקיד בהצגת הסיום". (עמ' 231)

אבל הקטע הזה אינו מייצג, והספר אינו סיפור-עד המתווך חוויה אישית; לאלה אמנם יש עדנה עכשיו, עת הקיבוץ הולך ונעלם, אבל "הביתה" מזמין אותנו לדבר ההפוך מקריאה רגילה של האישי –  הוא מזמין אותנו לכתוב בעצמנו את הסיפור הרחב, הקולקטיבי. ההיענות להזמנה הזו, לקרוא/לכתוב מחדש את "הביתה", ואת סיפור תולדות אפיקים (ואולי "ישראליות" רחבה יותר) מתאפשרת הודות למרחב האינטרנטי שמקיף אותנו. מרחב הפועל כקולה המלטף של המדוזה: מבקש להטביע אותנו בהנאה ובעונג, בין קישור לקישור.

מי אתה לעזאזל מיטיה גרבן? או -  מילת חיפוש: "חולצה כחולה"

בראיון ההוא אצל לונדון וקירשנבאום, נשאל ענברי מדוע הוא בחר לכנות את גיבוריו בשמותיהם הגלותיים, ולא בעבריים: מדוע לסיה גלילי ולא אלעזר גלילי, מדוע לוניה גלר ולא אריה בהיר. חבר הכנסת אריה בהיר. ענברי ענה, שהוא לא רצה לבלבל את הקוראים בתהליך העיברות של שמות הגיבורים. אני חושב שאולי יש לבחירה הזו הסבר אחר, פונקציה אחרת: לשמש ככתב חידה מזמין. המחבר מת! אני מרשה לעצמי להכריז: יש לשמות תפקיד אחר! לגגל על מיטיה גרבן.
"הביתה", מבטיחה לנו כריכתו האחורית ותקיים, הוא סיפורו של קיבוץ מלידתו ועד מותו. קיבוץ אפיקים, אנשים שהיו באמת. גיבורים. אני חש אותם בין דפי הספר – כל כך שונים ממני. כשהיו בני 14, אולי טיפה יותר, עזבו מרצונם את ברית המועצות, בשל אמונה בדבר הגדול מן החיים עצמם, ביכולתם ליצור אדם חדש, יהודי חדש. אשה חדשה. הם טעו, אבל הם עשו. אני לא טועה, וגם לא עושה. גדלתי בתל אביב, אבל על ברכיהם. אין במשפחתי ולו חבר קיבוץ אחד, אבל מכונת הסודה בחדר האוכל היא נוף ילדות.
כשאני קורא את "הביתה", אני מדמיין את גדות. יש לי חבר טוב שנולד שם, וכשהיתה מגיעה החבילה לחדר שלנו בבסיס, הוא ידע שאת עלון הקיבוץ יש לתת קודם כל לי. "על גדות", עטיפה ירוקה, מהודקת ברישול. אבא שלו כתב מדור דו-שבועי, "קוצים ושושנים", שושנים לקצין הרכב הוותיק שלא שעה להצעת המזכירות לחייב כל חבר בתשלום לפי קילומטר, קוצים לגרעין הש"ש החדש, שהותיר זוהמה לאחר חגיגת שבועות.

העמודים עוברים, ואני רוצה להתרגש מן הגיבורים, לחיות אותם עוד, אבל הספר לא נותן. כך מתאר ענברי, בין היתר, את חגיגת שבועות: "התנובה המרשימה של השנה היתה תנובת הרפת. יתרון הרפת על הלול, על הדיר ועל הארנבייה, הוא שנמיות ותנים אינם טורפים פרות, ככה שאין מה להחמיא לרפתנית יותר מדי, ובכל זאת, כאות הוקרה על תנובת החלב, הוצאה גיטה פרלסון ליום שיט בכנרת, עם עוד עשרה רפתנים מצטיינים מקיבוצים אחרים. הסירה טבעה באמצע האגם. לא היו ניצולים" (עמ' 144). השפה מצמצמת במכוון, לא נותנת להתרגש בחיקה. אני מבקש מן הספר שיניח אותי תחת כנפיו, והוא לא מוכן. העמודים עוברים, וברור לי שהנערים האלה צמחו להיות דמויות בולטות, מרשימות. בלשון של היום, "הם שווים ערכים בוויקיפדיה". אני רוצה לקרוא עליהם עוד, והנה סוף-סוף גם ענברי רוצה שאקרא: "גרבן הסנדלר חיבר רביו אקטואלי, ושלושים חברים זייפנים השתתפו בחזרות היומיות שנמרחו על שלושה חודשים. הרביו, שחובר ברוח הופעות הפועלים הסטיריות המקובלות בבתי החרושת של ברית המועצות, הורכב ממערכונים ומפזמונים שתיארו את מוסדות ההסתדרות ואת קלחת המפלגות... בפורים הוצג הרביו בפני קבוצות הפועלים המובטלות של הסביבה. הפזמון 'חולצה כחולה' הקפיץ את הקהל. כעבור שבוע שר אותו כל עמק יזרעאל, וכעבור חודש שרו אותו רבבות פועלים מחיפה עד תל אביב" (עמ' 53).
אני שר לעצמי בלי קול: "חולצה כחולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים". הנה עוגן לחפש אחריו. המלחין חייב להיות מישהו מוכר. בשורת החיפוש מקליד "חולצה כחולה", ואחרי שאני מתעלם מן הקישור הממומן של קסטרו, אני צולל לאתר זמרשת  (zemer.co.il, "פרויקט חירום להצלת  הזמר העברי המוקדם"). פתאום מיטיה גרבן הוא מרדכי זעירא. לילה לילה, איה, היו לילות, פיל-פילון, שני שושנים. ואני שוב שר, והפעם בקולי קולות עם משתתפי כינוס 10 של זמרשת: "חולצה כחולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים, חולצה כחולה והיא עולה בלי שום ספק על כל העדיים". בזמרשת אני קורא גם סיפור אלטרנטיבי לכתיבת השיר, ופרטים נוספים על הרביו, ועל תולדות מרדכי זעירא. אני מכיר אותם עכשיו טוב יותר, את הגיבורים, ואולי קצת אחרת מאשר בספר. לאוהל הגברים של לוניה ואוהל הנשים של קלרה, שהספר מיטיב לתאר, מצטרף עכשיו מיטיה גרבן באוהל הסנדלריה.
 

ומכאן ועד סוף "הביתה", זו היתה כבר קריאה מקבילה. הקריאה הלינארית של הספר, והקריאה/כתיבה ההיפר-טקסטואלית של הספר באינטרנט. הקיבוץ שדועך בקריאה הלינארית, והקיבוץ שמתעצם בהיפר-טקסטואליות. הנה קבצי תמונות של ציורי השמן של הצייר ליאו רוט, הנה חוויות שהועלו לאינטרנט, שכתב אדם שפרש לקיבוץ אחר על קלרה גלילי, והנה לסיה השמנמן מקבל את הכבוד, ובניגוד לאשתו קלרה, זכה לנקרולוג מרשים בדף "לזכרם". באתר התוסס של קיבוץ אפיקים, יש כבר סרטוני וידאו המתעדים טיול בשבילי הקיבוץ בעקבות "הביתה".
 ולא רק הקיבוץ מתעצם, גם הספר והסופר. ענברי, הילד שלא שותף בהצגת סוף השנה נהפך זה מכבר לאתר inbari.co.il. והוא מקשר אותנו לבלוגים, למאמרים ואפילו לסרט מצולם מיום עיון על הספר.
אנחנו כבר חושבים בקישורים, ומתבטאים בקישורים. זה לא רק האתר של ענברי, שאולי בצניעות רק מבקש לתת לנו מראי מקום ולא אומר על עצמו דבר. גיגול על המילה "הביתה", ואנחנו בבלוג ב"תפוז" של אישה בשם ענת אדרת; איני יודע עליה דבר חוץ מן הגיל שלה, את זה היא פרסמה. בבלוג שלה, ברשימתה על "הביתה", לא חולפות 150 מילים, והיא כבר שולחת אותנו לרשימת מכולת של קישורים אינטרנטיים: דפי ביקורת, סרטי וידיאו, והאתר הרשמי של קיבוץ אפיקים. מתחת לרשימת הקישורים היא לא שוכחת לרשום: קריאה מהנה!. 
ואולי לא במקרה, אולי אדרת חושבת כמוני, שהקריאה/כתיבה הזו, היא זו שמגשימה את מה שביקש מאיתנו בארת' ב"הנאת הטקסט", לחוות את הרגע של התענוג. בארת', מאבות האינטר-טקסטואליות, שדימה את הטקסט הספרותי ל"גלקסיה של מסמנים", וקרא לנו "להרוג" את הכותב ולהחיות את היצירה מחדש דרך קריאה/כתיבה, בטח היה חוגג את "הביתה" ואת העובדה שהאינטרנט מאפשר לאתגר את הטקסט ולברוא נרטיב משל עצמו.
אך סופו של תענוג אינו תענוג. בקריאה הלינארית של הספר, המספר מנסה עוד להוליך אותנו לחוף מבטחים: "הדשאים שמרחיבי הדירות עוד לא הפקיעו ושמובילי הרהיטים של התושבים עוד לא רמסו, היו ירוקים כמו לפני ההפרטה. ציפורי הקיבוץ צפצפו בעצים, חסידת הפח עמדה על מגדל המים, וחצי חסידות חלפו דרומה בסתיו וצפונה באביב, בדרכן מהבית הביתה" (פסקת הסיום של הספר, עמ' 276). בקריאה/כתיבה ההיפר-טקסטואלית, מסלול ההליכה הוא אחר. בכל קריאה ב"הביתה", בכל דפדוף בין פסקאות ועמודים, אני לא מצליח להגיע אל החסידה. אין לידה ואין התחדשות, כך כשאני קורא על דן בהיר, וכך כשאני קורא על בארי חזק:

דן בהיר
כשאני קורא על מותו של יורם בהיר הצעיר, בנו של לוניה גלר (שמת גם הוא אחרי כמה עמודים) אני רץ לגגל על דן, אחיו של יורם, שבסוף הספר הוא חי, רק כדי לגלות שבאינטרנט הוא כבר מת. "צללי השקיעה על מצוקי מבוא חמה" כך קוראים למסלול האופניים שתיאר בgropy.co.il -. המסלול יוצא משער הקיבוץ, לאורך טיילת המייסדים. הוא היה חובב מושבע של אופניים. נפטר שנה וחצי אחרי שפירסם את הפוסט הזה על המסלול, ממחלה קשה. מדמות הזוכה בספר לאזכור קצר, דן בהיר הופך אצלי לגיבור מרכזי יותר.
מדוע עזב בן-המייסד את הקיבוץ ב-82? מדוע בafikim.org.il רשום עליו: "בשיחות קצרות על אפיקים היו לו בדרך כלל שאלות, אך המקשיב יכול היה לגלות בהן גם את התשובות". איזו מילת חיפוש תחזיר לי את התשובות?

בארי חזק
אנחנו קוראים את "הביתה", אך קוראים/כותבים את עצמנו. "אנא הגבר עוצמת אותותיך" מספר ענברי שכתב בארי חזק, בן-קיבוץ שנפל במלחמת יום כיפור, ואני מגגל על אודותיו, ושומע את השיר היפה שברי סחרוף הלחין למילים של בארי, קופץ ללינק על "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל, ומשם קישור לאתר יזכור (IZKOR.GOV.IL). כשהאתר מבקש ממני "הכנס שם חלל", אני מקליד מבלי משים "חי קלומיטי". השם האחרון על אנדרטת האבן בשבט שלי בצופים. חי היה מדריך של אחי. פלשבק: אני בכיתה ה, ובמקום פעולה אומרים שיש טקס. אתמול מישהו נפל בלבנון. כי האדם עץ השדה שרה ילדה יפה מכיתה י"א. חוזר לאתר יזכור, בעמוד לזכרו מציינים שהמשפחה הקימה לו אתר זיכרון אישי,  haikalomity.co.il. נכנס אליו ומדפדף שם בריצה בין התמונות. מוצא אלבום מ-2008 שערכו החברים מן השכבה, 15 שנה אחרי מותו. באלבום כותבת אורנה: "מחפשת בזיכרונות / מפשפשת במגרות נידחות /  מה לכתוב, מה לכתוב, חי איננו ואני כאן / מסך ריק ולאן הולכים מכאן / מה לעשות מה לעשות / אז  / חיפשתי על חי בגוגל / הזנתי את שמו בתיבה הרבועה / הקלדתי והסתכלתי / הדף הכל כך מוכר הפך לזר / פתאום כל פרט קיבל משמעות אחרת, שונה / מתחת לתיבת החיפוש, הכתובת  יותר מזל משכל / פזלה אלי אירונית צינית / הסתכלתי שוב / פוחדת ללחוץ על ה  Enter / מה ייצא ואם לא כתוב כלום / (תנסו את זה בבית)...  / לחצתי על ה Enter / יצאו כמה דברים מעניינים דווקא / דף של משרד הביטחון, כמה מילים על הבית, בית הספר, התנועה ואז פתאום קישור לתמונה / אתם מכירים את התמונה הזאת טוב מאוד / לראות אותה במחשב זה אחרת לגמרי / אני הכי לא בן-אדם של מחשבים אבל דווקא / המסכים האלה, עם הסמן הזה המרצד בקצב / הבהירו לי כמה הכל השתנה / חי שייך אצלי לכתב יד (אבל יפה כזה) לנייר / (חלק שורות או משבצות) /  ולעט  (פילוט שחור שעושה לך כתם כזה באצבע) / חי שייך למקום אחר, מקום מפעם / "מה שהיינו פעם מזמן" / ילדות נשכחת? לא יודעת / חלק זוכרים חלק שכחנו חלק היה עדיף שלא / היה קורה בכלל  / לאף אחד אף פעם / אבל קרה".

במובן מסוים אני חושב ש"הביתה" מכיל, באופן מודע, פסיפס מרהיב של נקודות חיפוש, משבצות "התחל כאן" ללוח-משחק אינטרנטי. משחק שמצד אחד מזמין להעמיק בגיבורים ובעלילה, ומצד שני מחבר את העלילה והדמויות לקורא, לעתים תוך צריבה. במילים אחרות, זהו ספר המזמין את הקורא לנהל איתו יחסים של מרחק וקירבה, ובאופן פרדוקסלי, אתר הפעולה של היחסים, המרחב האינטרנטי, לוקח אותנו ממקום למקום, אך בו בעת, גם מחזיר אותנו שוב ושוב, לאותה נקודה.

במקום סיום : סבתא

אני קורא שוב את מה שכתבתי. מנסה להיזכר באלה שאמרו לי שעשו זאת גם. שגם הם קראו את הביתה, וישר רצו לאינטרנט לחפש את כולם, ויש כאלה לא מעטים. האם זה משנה? ואם זה רק אני, האם עדיין יכולה להיות תופעה של קריאה היפר-טקסטואלית, גם אם מדובר קורא/כותב אחד?
הנה סבתא שלי, בפורים האחרון. אני מביט שוב בתמונתה. פונקטום של אהבה.
 
נולדה בתל אביב לפני 84 שנים, חיה כל חייה כאן. כבר שנתיים היא מבקשת שאני אלמד אותה לגלוש באינטרנט, ומבכה את עצמה שלא מצליחה ללמוד. המחשב שקניתי לה משמש כמתקן לאבק. אהבה ושנאה את הקיבוצים. "אני זוכרת איך בקיבוץ שמיר היו תלויות תמונות של סטאלין בחדר האוכל, אתה מבין את זה?". אך גם אם לא גדלה בקיבוץ, אלא בבית של ציונים כלליים, הרי שאפילו היא גדלה על הקיבוץ. לא היו זוכים אז לתעודת בגרות,  אם לא מילאו שהות חובה של חצי שנה בסיוע לאחד הקיבוצים. ברגעים שהיא מלאת עזוז, היא מתרפקת על הסיסמה: "לנשק, למשק ולחשק". יש בי קצת קנאה על כך שהיא חיה בתקופה הזו. ואני לא.
סבתא החזירה לי את הספר כשדפיו מקומטים, וכריכתו לאה. הספר נלחם להחזיק את עצמו, אל מול קריאתה. אני מרגיש שהיא קראה את הספר כמו מטייל אבוד במדבר, שנותרה לו מימיה אחת. משתוקק לגמוע הכל באחת, אך מתענג בלאט על כל לגימה. "אני זוכרת את כולם, את כולם. את לסיה, גלר, את אסון מעגן... ישר ידעתי שגרבן זה זעירא, זה הרי היה הכינוי שלו, אח, היו פה ימים ואנשים".
לא כולם צריכים את עמוד הבית. יש כאלה, שבשבילם "הביתה" הוא עדיין הבית שלהם.


עמרי קלטר הוא תלמיד התוכנית הייחודית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן, המסלול הבין-תחומי. אוניברסיטת תל-אביב. המאמר פורסם לראשונה בכתב-העת של התוכנית : "ביקור" (12) עמ' 70.