לדף הספר


זה הדוד שלי, לא ממש במרכז, קצת ימינה, עם הכתפיים המכונסות כלפי החזה והמותניים השמנמנים, זה עם הגב למצלמה: הגב העיקרי, העטוי לבן, המדבר.
הגַבִּים האחרים שם, הם לא מדברים: הם תפוסים בתוך שגרת העשייה של הגוף, שגרה שכופה על הגופות האלה מין אֵלם, שמצדיקה את הפניית גבם לעומתנו, רכינתם או צעידתם הנמרצת לעבר סלי הפלסטיק שרובצים ביניהם, מלאים דגים וסרחון דגים.
מחוות הגוף האלה, אם הן רוצות להגיד משהו, אם הן נעשות לכבוד מישהו, אם הן נוקטות יחס כלפי איזה דבר, לכבוד הדוד שלי הן נעשות, הדוד שלי שעומד שם, דומה בעצמו לכַן יציב של מצלמה, כַּן של מצלמה שמצלמה מאחוריו.
במקרה תופסים אותם ככה, את הגבים האלה, האנשים האלה. המקריות הזו, בקלות עשויה היתה להזיז את המערך של הגופות, לטרוף אותו לפנינו: זה שרוכן עשוי היה להיות ההוא שעומד סמוך לסל, זה עם החזה החשוף, השחור, יכול להיות דבר אחר לגמרי, צל למשל, צל הוא היה יכול להיות אילו זז מעט הצִדה, מחוץ לפריים, מוטל לפנים, על אבני המַרצפת החלקות. המקריות הזו מוחקת להם את הפרצוף, לאנשים האלה, מתיכה אותם למקשה אחת, לריבוי שכל רצונותיו המפוזרים התלפפו לרצון אחד, להתכוונות אחת: התכוונות כלפי האדנוּת שצופה בהם, האדנות של הדוד שלי שעומד שם בזרועות משולבות, אדנות שיש לה עיניים, שיש לה בטלה של שמחת התבוננות, שיש לה התבוננות.
הלאה מהם, מעט שמאלה, יש ריק של חפצים גדולים וחלל הנפער באמצעם, התצלום נפער פתאום מדייריו להוציא שלושה, בקצה הרחבה, שהשתרבבו לשם. ארון עשוי עץ עם דלתות זכוכית שריבועי עץ קבועים בהן, תקוע שם מימין, קצת משונה ולא שייך: אוויר של בית, של חלל אפלולי מוגן, מביא אִתו הרהיט הזה לרחבת הבטון שעליה הוא ניצב, תזכורת של ביתיות שעושה את הבית עצמו, הביתיות עצמה, למגוחכת ותפלה, ולא, נגיד, את הרחבה הריקה לביתית.
הרחבה המקוֹרה, המרוצפת אריחי בטון גדולים, מוצפת כולה מים, מה זה מוצפת. האור נשבר עליה, על הרחבה עם המים העומדים, המעופשים, שיוצאים קילוחים קילוחים מסלי הפלסטיק ומציפים את הרחבה הריקה. יש מעין השתקפות חדה, יהלומית, מעל לרחבה המוצפת, בוהק, עננה של בוהק שנחה על השלולית הגדולה ומשַווה לה מראית חלקה, נוצצת, משַווה לכל זה - להתרחשות האנושית הסמוכה - משהו שלא ייאמן.

זה המקום שבו נפתח התצלום: בדיוק המקום שבו החוט החלש, העובר בין הממש והלא ממש, מרצד לרגע, מגלה את עצמו, המקום שבו מודיע התצלום לא רק על היותו ראָיה למציאות, אלא גם על אפשרויותיו.
רק כך אני יכולה לראות, לשתול את עצמי שם ממרחק השנים, בתוך הרחבה המוצפת, מדדה על מגפי החורף עם העקבים הגבוהים, מחווה קידות עיוורות של גוף שלישי לעבר עצמי, ולא בתור תחבולה, רק כאות של הסכמה מסוימת כלפי האפשרי, קיומי האפשרי, המסופק, הזהות המפוקפקת של הייחוס המשפחתי: זאת האחיינית, אחייניתו של מֶסיֶה סִיקוּרֶאל, שהגיעה אליו מתל אביב דרך פריס.
אני רואה אותה מדדה על הרחבה, אני רואה ארבעה מדדים משורה עורפית על הרחבה הרקובה, המוצפת: הלאה, קדימה חברים, לעבר מדרגות הבטון הרטובות המוליכות למשרד, המשרד, חדר המשרד של מֶסיֶה סִיקוּרֶאל הדוד שלי.
ראשון, הנווט, צועד מסיה רִישַׁאר, מזכירו ויד ימינו של מסיה סִיקוּרֶאל: הוא קצר רואי, עגול ולבוש בטעם רע, דווקא משום שניכר בו שהתכוון לדבר אחר לגמרי.
שלוש שעות קודם לטש אלי את עיניו המעומעמות מאחורי המשקפיים העבים, בנמל התעופה של דוּאָלָה, בשולי המסדרון של נמל התעופה, אחד מהם: איזה שני קילומטרים של מסדרונות אפורים אפרוריים יש שם, חסרי חלונות, חנוקים בריחות חמצמצים של זיעה, פסולת וחריוני תרנגולים, עשרות תרנגולים ותרנגולות הנישׂאים להם בידי ההמונים, נתונים בכלובי במבוק.
Vous êtes la nièce,* קובע רישאר במבטו הרך, המתוק מתוק, כתום ורך כמו תוכם של פירות המנגו הבשלים שהוא ממליץ לי עליהם ללא שהיות: מדמואזל אוהבת מנגו? הוא מתעניין בדאגה. אחר כך, בקצה התור של ביקורת הדרכונים שבסופו ניצב פקיד שקדני, פורש לפני רישאר את תלאותיו של מסיה סִיקוּרֶאל: מסיה סִיקוּרֶאל, מתברר, אוהב מנגו יותר מכל דבר אחר בעולם. במקום שני הוא הכי אוהב מנגו. במקום ראשון, תמיד תמיד: שוקולד ורק שוקולד. בכל פעם שמסיה סִיקוּרֶאל אוכל מנגו, הוא מתכסה במין תפרחת אדומה על הזרועות והפנים, מין אלרגיה. מסיה סִיקוּרֶאל אלרגי למנגו ובכל זאת ממשיך לאכול למרות הפצרותיו של רישאר. זה עושה לך לא טוב מסיה, מזהיר רישאר, אבל מסיה סִיקוּרֶאל אומר: חיים רק פעם אחת ידידי היקר. כזה עקשן הוא, מדמואזל. בינתיים, אגב דיבור, משטיח רישאר שטרות כסף בין אצבעותיו ותוחב אל בין דפי דרכוני הישראלי. זה, מדמואזל, בשביל לשמן את המעברים, מסביר רישאר, ונזקק לשם כך לדימוי מתחום הטכנולוגיה: כל גלגלת צריכה שימון, אחרת הכול נתקע או עושה רעש לא נעים, לא מזיק אבל לא נעים. תחזוקה נאותה של מכונה מצריכה טיפול, וטיפול הוא גם שימון, ובפרקי זמן קצובים.
אני בוחנת את פניו הגדולות עם אִמרת הקפלים המקיפה אותן סביב סביב: רצינות גדולה נשקפת מהן, רצינות, חומרה ותוגה של מאמץ.
מאווררים גדולים חגים מעלינו, דומים למטוסים שהדמימו את מנועיהם, משמיעים כנראה בכל זאת את הרחשים שלהם, רחשי מאווררים חדגוניים, שבתוך בית, בחדר של בית, כששרועים על איזו ספה למולם, הם דווקא מרגיעים, עושים אותו הדבר כל הזמן ובאותו סדר בדיוק, אבל כאן, במהומת האלוהים, הם בני לוויה מחוקים, לא נחשבים, לבלגן של התור, ואיזה תור! ארוך ארוך הוא נמתח לפנינו התור, עם הילדים, העופות, הצווחות, הצרורות האלה שאין להם ראש ורגליים, והאוויר שלא זז, לא זז בכלל, מפיל את עצמו על שני הסוודרים שלי הסרוגים ביד, 100% צמר נקי, כפות הרגליים הנפוחות בתוך המגפיים והמיית שיחתו של רישאר, שעבר לעניין אחר - אחד אחד הוא מוציא להם את הנשמה לעניינים שלו.
"סדרי המנהל התקין" (הפקיד ממשש בחריצות את דפי הדרכון של הנערה סילבי, זאת שישבה לצִדי במטוס בחליפת שלושה חלקים בוורוד סוכרייה ויבּבה חצי דרך: יבבות חנוקות, של כלב שהשאירו אותו סגור זמן רב כל כך, שהוא מוותר על המחאה, מייבב בשביל היבבה עצמה, בשביל הייאוש).
"בישראל זה לא ככה" (שומרי ראש כבדים, שחורים, חמושים, מגיחים מימין, מחלצים מישהו מהתור, איזו אישיות חשובה בחליפה בהירה).
"יש הגונים פה ושם, אבל הרוב מושחתים, מבינים רק שפה של כסף או כוח" (ראש צהוב מתולתל משתרבב מעברו השני של דוכן בדיקת הדרכונים ואחריו מתנפנפת לעבר ההמון כף יד ענודה טבעות).
"Tiens, c'est l'Afrique, Mademoiselle"* (במבטא המשונה שלו מניח רישאר סגול מודגש מתחת לד' של מדמואזל, מה שמאריך את היגוי התואר בפיו ומעניק לו הדרת כבוד, או אירוניה של הדרת כבוד, השד יודע אצלו).
חמש עשרה שנה בקירוב עובד רישאר עם הדוד סִיקוּרֶאל: בתחילה שימש פקיד זוטר ואחר כך נעשה מזכירו האישי, ידידו ויד ימינו, מי שמוציא אותו מצרות ומכניס אותו לאחרות וחוזר חלילה. ככה זה אצלם. הדוד שלי, מספרת מַארי אַנְז' סִיקוּרֶאל, דודתי הבְּרֶטוֹנית, הדוד שלי עשה ממנו בן אדם, עשה ממנו מה שהוא. כלום הוא לא ידע לפני שפגש את הדוד שלי. לכתוב הוא דווקא ידע. לכתוב ולקרוא ידע אפילו יותר טוב מהדוד שלי, שהוא כמעט אנאלפבּית: ארבע שפות הוא יודע ואף לא אחת על בוריה. ארבעים שנה באפריקה ואיש לא ראה מכתב בכתב ידו. רישאר כותב בשבילו, דודתי מַארי אַנְז' כותבת בשבילו. הדוד סִיקוּרֶאל מעדיף את רישאר, שכותב בדיוק מה שאומרים לו, כולל השגיאות, על פני ה"מאדאם", דודתי סִיקוּרֶאל. היא משנה לו את מה שהוא רוצה להגיד, יוצקת את תבניות הגבס של שגרות הניסוח שלה על התחביר הפרוע שלו. הוא רב אִתהּ על זה, בין השאר על זה. כל מכתב נגמר שם בפיצוץ. אז תכתוב בעצמך, אומרת דודתי סִיקוּרֶאל בארשׁת של עלבון מעושׂה המחפה על רווחתה הגדולה: מה אתה רוצה ממני? תכתוב בעצמך למשפחה שלך, אומרת דודתי ופורשת לחדרה, גוררת אחריה את גלימת הבית הארוכה על פני הרצפה. בסוף היא תמיד פורשת לחדרה, למערכת החדרים שלה שבקצה הבית, והוא נשאר, אוכל את עצמו מול הניירות, כותב כמה משפטים בכתב יד עקום, מוחק ומשרבט בשולי הדפים את האיור היחיד שהוא יודע: קווים אנכיים, קווים אופקיים, מטר של קווקווים אלכסוניים מלמעלה, ובתוך המשבצות הלא אחידות שביניהם, אותיות S מפותלות, מזכירות דוגמאות של פִּרזוּל.
הוא משגר תצלומים, סתם כך, תצלום אחד כל כמה חודשים, בלי תאריך, בלי מלה או שתיים, כלום. "אנאלפבית זה," אומרת אמי בעיניים לחות וראש מתנודד מצד לצד, כביכול בחוסר אמון כלפי הקביעה הזו, אבל לא באמת, רק מחשד בלִבּהּ שלה, ש"נשבר לחתיכות" מגעגועים אליו.
אני גדלה על התצלומים האלה. סבתא שלי, נוֹנָה פוֹרְטוּנֶה, מגדלת אותי. היא לא רואה כלום. אני שמה לה חמש אצבעות מול העיניים ואומרת: כמה זה נונה, תגידי? היא לא רוצה להגיד, היא מסבירה לי מה יש בתצלומים: זה הדוד שלך, זַ'אקוֹ. הוא עשיר גדול באפריקה. כל הנמל שלו. כאן רואים את האניות שלו בים, חמש אניות יש לו, כל אחת צרה: הולכות, לא חוזרות, דאגות. הפה שלו כאן בדיוק כמו שהוא היה קטן, רק שעכשיו אין לו שיניים. את כל השיניים הוא איבד הדוד שלך מרוב ממתקים. מרוב שהוא לא שם לב לעצמו, כמו כל המשפחה. מוזנחים כולם.
מוזנחים, היא אומרת בצרפתית, בבוז, בפישוק נוקשה של השפתיים ובהדגשה, כמו בזמן שהיא מלמדת אותי לבטא את העיצורים: A, E, I, O, U תגידי עוד פעם, סֶת אֶל בַּנַאת: A, E, I, O, U.
סֶת אֶל בַּנַאת היא קוראת לי: גבירת הבנות. תפסיקי, maman, תפסיקי לנפח את הילדה כל הזמן, גוערת אמא, אבל היא לא מפסיקה, היא לא מפסיקה: תגידי לו, סֶת אל בּנאת, תגידי לדוד שלך שהפרצוף שלו על הלב שלי כל הזמן, תגידי? היא מבקשת ערב נסיעתי.
- אני אגיד, אני אגיד.
- תגידי לו שהלב שלי עליו, כל המחשבות.
- בסדר.
- תגידי לו שהוא, כשכואב לו משהו, אני אומרת איי! את מבינה?
המבט הריק שלה תועה אחרי עד למונית: אני רואה אותה שם, בלתי מסונוורת מהאור של שתים עשרה בצהריים, עומדת בקצה השביל, מעשנת בלי להכניס לריאות. נוצות, עלים כמושים ואבק תפרחת נושרים לה על מקלעת השֵׂער הבהירה שלה מהעץ הסמוך והיא לא שמה לב, מצטלבת: חניכה מצטיינת בסט. אַן, בית הספר הקתולי לבנות בקאהיר.
בכל זאת, שתי חנוכיות מעופרת יצוקה מצופה זהב תקעה לי בתיק הנסיעות לכבוד הדוד ובני ביתו, "Souvenir קטן מ maman".* מסיה רישאר מחלץ את התיק מידי ומחוויר לרגע, לחייו הכהות עוטות גוון אפרפר שכמוהו כהחוורה: זה כבד, מדמואזל, הוא מתרשם.
הביל מחוץ לבית הנתיבות, הביל, מעונן ושקט: האדמה מעבר לכביש הצר שעליו חונות הלימוזינות והמוניות שרופה, שחורה, נושאת עליה במרחק מה משם תבַלוּלים משונים, מעין בקתות, אלתוּרים של בתים שכלונסאות ודיקטים מזדקרים מהם, ובצד חביות ענק חומות, חרוכות, מעלות עשן. הכל כמו איזה פצע ישן: האדמה הזאת, השרופה והקִיפַּחת, הניסיונות העילגים של עירוניות עלובה, מפוקפקת. הלב שלי נופל.
La nièce,* אומר קול זר, נשי, סמוך מאוד, ודלתות מבריקות של לינקולן בנטלי שחורה נפתחות, משחררות החוצה אוויר צונן ומבושם של מזגנים. דודתי סִיקוּרֶאל מנקרת את לחיי ראשונה: לקח לכם הרבה זמן שם בפנים, היא מתלוננת, משיבה רוח על פניה בנייר הדק שעליו רשומים פרטי הטיסה. רישאר מיישר את עניבתו, מכחכח ועורך את עצמו לקראת נאומו הקטן:Vous savez, madame, que...** אבל היא, אין לה כוח אליו: חם, חם היום, ממלמלת דודתי סִיקוּרֶאל בפיזור נפש, דוחפת אותי קלות לעבר הבחור במשקפיים הכהים שנשען על פגוש המכונית, מתבונן. זה הבן דוד שלך, אֶרוּאַן. אֶרוּאַן מקפיץ על אצבעו צרור מפתחות ומושיט את לחיו החלקה, מלאה בהרות שמש: שעתיים ועשרים ושלוש דקות בדיוק, הוא אומר. אנחנו מתיישבים: רישאר ואני מאחור, דודתי מלפנים ולצִדהּ הנהג, ארואן. מה עשרים ושלוש דקות, שואלת דודתי, מפדרת את חוטמה מול המראה. שעתיים ועשרים ושלוש דקות, מתקן ארואן ומתניע: זה הזמן שלקח להם לצאת. רישאר מנסה שוב:
Vous savez, monsieur, que...*** ונשמט מיד אחורה, אל גב המושב, לופת את הידית הקבועה מלמעלה. בן דודי ארואן שוקד על ההגה שלו, לוחץ בכוח על דוושת הבנזין, מגלח את הכבישים השבורים, המלאים מהמורות, דוכנים נייחים, או כאלה שנגררים מאחורי תלת קטנוע או בהמה כלשהי, וילדים, עשרות ילדים שחורים שנדחקים ביניהם, נתלים עליהם או קופצים בלי חשבון, במין עליצות, אל בין גלגלי המכוניות.
זה הרחוב הראשי של דוּאָלָה, מסבירה דודתי סִיקוּרֶאל בקול חדגוני ובעיניים עצומות - אני יודעת על פי הראש השמוט לאחור והממחטה המבושמת שמונחת על מִצחה, עד קו העיניים - בשעה הזאת זה קטסטרופה כאן, קטסטרופה. את עוד תראי כמה זמן ייקח לנו להגיע לנמל, לדוד שלך.
אל תגזימי, maman, מוחה אֶרוּאַן. תמיד את מגזימה. אל תפחידי סתם. אני מגזימה? נעלבת מאדאם סִיקוּרֶאל: אני לא מגזימה, אני מציאותית, אישי הצעיר, לא כמו אחדים מאתנו.
את עוד פעם מתחילה עם הדברים האלה, maman, הוא מתעצבן, מצית סיגריה ומטלטל את זרועותיו בייאוש, מרפה מההגה עד שהמכונית מחליקה הצידה.
רישאר ואני מאחור, אנחנו כמעט חברים: ברית של חרדה ודריכות יש בינינו, אחוות הנוסעים שמסמרת אותנו אל פיתולי הדרך ואל המוסיקה של הקשקשת במושב הקדמי, ברית של תכליתיות צרופה, של עניים שמחכים לאוכל שלהם: יגידו מה שיגידו maman והבן שלה, העיקר שנצא מזה בסדר.
אנחנו באמת יוצאים, כעבור שעה ומשהו, כמו שמבשרים בשמחה ארואן ושעונו המצפצף, הכעור: מימיננו הים שדמדומים כבירים מכסים עליו ועל הספינות האלה שמשוקעות בו עם הגיבוב של התרנים, הסמרטוטים והגיגיות שעליהן, משמאל - רחבה, רחבת הנמל המוצפת והריקה, שרק זרקור רפה מאיר עליה מלמעלה, בוחר לו פינה לעשות לה טוב ואת השאר מפקיר לשכחה.
עצמים עוינים, לא ברורים, פזורים על פני הרחבה המוצפת: הארגזים האלה המסריחים מדגים שעכשיו הם ריקים, מתגוללים בשיטפון העכור כמו חבורת נכים - אחד על צדו, אחד וקרקעיתו כלפי מעלה - מכוסים חלקם ברשתות דיג פרומות ומרישים שמוטלים עליהם, מרישים שמסמרים עקומים תקועים בהם, משירים עליהם את החלודה.
הנטישה הגדולה אחרי הסתלקות הפשר, זה מה שזה: אחרי היום, אחרי האנשים שנתנו לחפצים איזה חום, אחרי העבודה ואלה שמכדררים אותה, אחרי התצלום.
בזהירות, בזהירות! אומרת מאדאם סִיקוּרֶאל, לא ברור למי, ואוספת את שולי החצאית שלה, שמה רגל אחת בשלולית בארשׁת של דחייה, יראה ופינוק. רישאר עוקף אותה מימין, בוטש כמו איזה סוס זקן במים, ילקוטו החום על ראשו: בזהירות, Mesdames, בזהירות, הוא אומר, דוחף איזה ארגז מזולזל הצדה וכבר הוא שם, בתחתית המדרגות.
מעלינו, בחלונות המשרד, בוקע אור צהבהב: הדוד סִיקוּרֶאל ממזמז שם את הישיבה שלו עם הקניינים הלבנונים שרוצים את שרצי הים שלהם במחיר טוב.
יש לו מנטליות לדוד סִיקוּרֶאל, קודם כל יש לו מנטליות, מין פֶּחָה כזה: שעות הוא יושב אִתם שם, עם הקניינים הלבנונים הכבדים שלו שעדויים בכל מיני נוצצים ובוצעים להם, מפעם לפעם, איזו חתיכת חלקום שפיסטאשים ירוקים נעוצים בה, חצי זית מהזיתים הסוריים הדפוקים, קצת מֶרְגַז או גבינת גרוּיר רכה רכה, ממרחית כמעט, מקשקשים בקוביות הקרח שבכוסות הזכוכית הגבוהות, המלאות פאסטיס או ריקאר.
ככה הם יושבים שם, הקניינים השועלים השמנים והדוד סִיקוּרֶאל, ממוללים את המשא ומתן בתוך ענן של אובך סיגרים וריחות תוקפניים של טחב, ים ודגה, משוטטים להם ארוכות, על בהונות כמעט, סחור סחור, נוגעים ולא נוגעים במה שבושה להזכיר, מה שיושב שם ביניהם כל הזמן ושומט את הקרקע מתחת למראית העין הזו של ידידות, רצון טוב ונועם שיח - הכסף.
מאדאם סִיקוּרֶאל כבר לא מתאפקת: שוּשוּ, היא אומרת בקול קטן, רהוי: שוּשוּ, זאת האחיינית שלך שהגיעה עכשיו.