לדף הספר


1

נינה היתה כמעט בת שלושים. חברותיה ורעותיה ניחמו אותה בהשמיען הערות לגבי גון פניה הקורן ושערותיה השחורות כעורב, אבל מילות נחמה אלו היו עקרות. עורה של נינה ידע שהוא בן שלושים, ואף הכריז על כך כשעמדה בזוויות מסוימות אל מול המראה. נפשה הרגישה שהיא בת שישים בעת שצעדה מתחנת האוטובוס אל החדר היחיד שבו התגוררה עם אמה. ולבה הרגיש שהוא בן מאה בעודו סוקר את השנים הרבות כל כך שעברו עליו בגעגוע חסר תוחלת.
ומה בקשר לחלל הבטן שלה, לשחלותיה, לרחם שלה ולביציות הלא מופרות אשר נפלטו מדי חודש? אלה היו עסוקים ברישום כל שנייה בחייה.
אילו היתה נשואה, היה גיל שלושים מתקבל בברכה כתקופה של בשלות עם רוח נעורים, ויום הולדתה היה נחגג כשהיא מוקפת בבעל ובילדים מסורים. בתנאים אלה הגוף יכול להרגיש צעיר, לצפות בלהיטות למתנות, להפתעות ולאהבה.
במקום כל אלה יהיה זה הרגע שיכריז בפני עולם ביקורתי על סיכוייה ההולכים ופוחתים.

עשרים ושמונה ביולי, שלוש ועשרים אחר הצהריים. הסטודנטים שלה הבריזו, כהרגלם, מהשעה השביעית. הנימוקים שהם מעלים תמיד הם: כמה הם מאחרים לשיעורי הדרכה, כיצד הם חייבים לבשל ולעזור ולהשתתף בחיי החברה בבית; איך שאין כמות מספקת של פעילויות ספורטיביות באוניברסיטה, והתחבורה הציבורית עמוסה כל כך; כיצד הטרדות מיניות, הורים חרדים ונערות פגיעות תמיד מחייבים את ההשתמטות משיעורים.
נינה ניצבה בפתח הכיתה ונעצה את מבטה בשלוש השורות העקומות הארוכות של שולחנות וכיסאות ריקים. על אף שידעה מראש שקורס הבחירה אנגלית II לא יתקיים, הרי אחת מדרישות התפקיד שלה היתה להמתין לסטודנט המתחמק, המאחר, העצל, המרדן וממציא התירוצים.
היא העבירה את מבטה אל מעבר לחלונות, לכיוון מגרש הטניס עם הגדר המרושתת החלודה והרעועה שלו, ולעבר אגף ההוסטל שמאחוריו ואל העצים הרחוקים. האהבה שחשה כלפי הבניין העלוב הבנוי לבנים אדומות דמתה לאהבתו של נער כְּמוּרה. האווירה נעדרת הסטודנטים אפשרה לה לחוש את האהבה הזאת ביתר חריפות.
היא טיפסה באטיות במעלה המדרגות אל חדר המחלקה, הניחה מידה את היומן ושלפה שני ספרים על אודות מילטון מתוך ארונות הספרייה שניצבו לאורך הקירות. השתנה חפוזה בחדר הרחצה של הצוות, תוך עצירת הנשימה כנגד הריח המצחין העז. כאשר יצאה משם פגשה את קָלָוָוטִי, המשרתת הרב תכליתית.
"גברתי, תראי," אמרה זו, מתענגת על נוכחותה של צופה, בהצביעה על הטיפות הסרבניות המטפטפות מהברז. "איך אני יכולה לנקות בלי מים? אחר כך הם מתלוננים על עבודת הניקיון שלי."
הכיור הדהוי, הסדוק, המלא למחצה, היה פקוק על ידי סמרטוט שחור שהתנופף באומץ מתוך צינור הניקוז. בתוך הכיור העבירה קלווטי מצד אל צד, תוך השמעת קולות שכשוך, את ספלי התה - שניים בכל יד - כשהיא משאירה בתוכם את עקבות התה, ומרטיבה אך מעט את כתמי אבקת החלב שנקרשו. היו אלה הספלים שמתוכם ישתו המורים למחרת, ונינה לא רצתה לראות עוד. תוך מלמול בלתי ניתן לפענוח היא הלכה משם, לאורך מסדרונות ארוכים, והיתה עדה חולפת למטאטאת הדוחפת גושי לכלוך וניירות מתוך חדרי הכיתות שהיא תנעל אחריה. בתוך דקות בלבד ייחשב המקום נקי כולו.
היא יצאה דרך השערים הכפולים הירוקים והגדולים, שעליהם תבליט עם סמל הקולג', אל המדרכה המאובקת, בדרכה אל האוטובוס המיוחד של השעה שלוש ושלושים. גרגרי חצץ שנתקעו מתחת לרצועת סנדלי הקוֹלְהַפּוּרי שלה שפשפו את רגליה המזיעות עם כל צעד שצעדה.
לאורך דרך האוניברסיטה, שמאלה ליד מכון פָּטֶל צֶ'סְט עד לדרך הפקולטה לאמנות, ואז ימינה לכיוון טור של אוטובוסים ממתינים. סטודנטים הסתובבו בשטח, מחכים להחלפת השלטים המציינים את מסלולי הנסיעה. ברגע שתצהיר חזית האוטובוס על יעדו, יותקפו מושביו וייכבשו על ידי המעטים שהתמזל מזלם.
לאחר שנכנסה לאוטובוס שלה, ה GK II המיוחד, התארגנה נינה לקראת עשרים קילומטרים של מחשבות מייגעות. שנתה העשרים ותשע דועכת, שעה רודפת שעה ללא כל סיכוי לשינוי. ומחר השלושים, שלושים, שלושים. איזו בהירות יוכל שחר כלשהו להרעיף על קיומה? עמיתות, חברות, סטודנטיות, אמה - עולמה היה נשי כולו. האם יהיה עליה לחיות כרווקה זקנה ומרה בדומה לעלמה קָפּוּר מהמחלקה לכלכלה, כמו העלמות הִינְגוֹרָנִי ורָאוֹ ממחלקתה, כמו העלמה לָאל מהיסטוריה או העלמה קְרִישְׁנָמוּרְטִי מסנסקריט? האקדמיה היתה מלאה בתולות זקנות - תמרורים מאיימים המצביעים על חיי בדידות מדכאים עתידיים.
עם זאת, החינוך היה בעיניה מתנה, והיא לא היתה מוכנה להחליף את חיי הרוח תמורת חיי נישואים חדגוניים כלשהם. אילו היתה מוכנה לפשרה, היתה מתפשרת לפני זמן רב ונעתרת לאחד הגברים שאמהּ שלפה כל העת מתוך מודעות נישואים שבהן נברה כשהיא חדורת תקווה נואשת.
היא היתה רוצה שהאושר של אמה לא יהיה כה מותנה באושרה שלה. גם עכשיו אמה תחכה, תסתכל ללא הרף דרך החלון, כשהיא מכינה את מגש התה על שולחן צד קטן, שעליו ספלים הפוכים וצנצנת ביסקוויטים מלאה, בעוד המים בקומקום החשמלי מעבירים את הזמן בקרבת מקום. הכול מוכן לקראת ישיבתן בצוותא, לוגמות תה ומחליפות ביניהן את פרטי קורות יומן שחלף.
נושא השיחה העיקרי בשמונה השנים האחרונות היה נישואיה של נינה - מי, מתי, היכן, כיצד?
התקוות שהניבה כל אחת מהשיחות איבדו בהדרגה את זוהרן בעת שהשנים חלפו ודבר לא השתנה. מהיכן יכלו לצוץ סיכויים חדשים בערב יום הולדתה השלושים? היעדרם של סיכויים אלה, בהשתקפותו בעיניה העגומות, העמומות של אמה - לקראתו היא הולכת הביתה.
התחנה שלה הגיעה סוף סוף. נינה פנתה מעבר לפינה, ומולה ניצבו שער הברזל הרעוע ועץ הלימון המדובלל של הבית בשלוחת גַ'נְגְפּוּרָה 26ב'. בחזית הבית היתה רחבת בטון זעירה שעליה רבצה מכוניתה המפלצתית של בעלת הבית, עטופה בכיסוי אפור נגד מים.
שורת צמחים מסודרת בתוך עציצים אדומים השתדלה להפיג את הכיעור באמצעות עלים ירוקים מבריקים ופרחים שהופיעו מדי פעם, אולם היא כשלה כישלון אומלל.
נינה פתחה לרווחה את דלת הכניסה ונכנסה אל תוך ביתה: חדר שינה אחד קטן, מחובר אל מרפסת מקורה זעירה המשמשת חדר אוכל וחדר אורחים. המדרגות הקדמיות סיפקו מקומות ישיבה נוספים. מאחור היתה חצר אחורית, במחסן מקוּרֶה בצדה האחד היה המטבח שלהן, לידו אזור הרחצה וליד זה בית השימוש. הבית בשלוחת ג'נגפורה 26ב' נבנה כיחידה בודדת, אבל מרת סינג השלימה את הכנסתה על ידי השכרת חלקו הקדמי של הבית לדיירות, שבהיותן נשים ובלתי מוגנות, היו בלתי מזיקות לחלוטין.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן? אפילו המתנתי על יד תחנת האוטובוס."
"כמה פעמים אמרתי לך שלא תעשי זאת?"
"היה כל כך מאוחר, לא יכולתי לעצור בעצמי."
"שכחת שאני באה מאוחר בימי שלישי?"
למרות לוח הזמנים הנמצא ברשותה, האם אכן שכחה. בתה עומדת להיות בת שלושים, ועובדה זו שׁוחקת כל היגיון ואת כל לוחות הזמנים, למעט את זה של נישואים. כעת יש לה תוכנית, והיא עצבנית מחשש שזו לא תתקבל. בעת שנינה שוטפת מעצמה את הזוהמה המיוזעת לאחר יום של מונסון עירוני, האם חושבת על אודות האסטרולוג. היא מתכננת לשכנע אותה שתלך אליו לביקור.
בשעת התה מקשיבה נינה להצעה ומהרהרת בייאוש שהיא חושפת. בעקבות מה שקרה לאבא, הן לא היו מוכנות להאמין עוד לעולם באסטרולוגיה. ההורוסקופ שלו ניבא בזמנו הישגים, הצלחה ואושר. כמו של מלך, הצהירה אמו הגאה כאשר הוא התקדם מתפקיד מצוין לתפקיד מצוין, בעוד השנים הראשונות במקומות מנותקים נחסכות ממנו - שנים שהיו גורלם של קצינים אחרים ב IFS, שירות החוץ ההודי. ואז, ללא היסטוריה של מחלת לב, הרג אותו דום לב פתאומי בהיותו בן ארבעים וחמש. אמו קוננה ללא הרף, האם גם מוות בטרם עת הוא גורלם של מלכים?
התשובה היא כן, הרי לא ייתכן שיהיה לך הכול.
את הידיעה הזאת, שהיתה מוכנה כל כך לקבל בחייהם של אחרים, היא לא היתה מוכנה לקבל בחייה הפרטיים. בהתאם למסורת המקובלת מימים ימימה, היא הטילה את האחריות לכך על אשת בנה. במקום לדאוג לבעלה, היתה שָאנטי עסוקה ללא ספק בהתענגות, בהנאה עקב העברתו של בעלה אל כל בירות אירופה המשובחות. רק עינה של אם יכולה להבחין במצוקה, לחזות מראש את תחילתו של אסון.
באותם ימים האמין האב בעתידו, הוא האמין ביציאתו לגמלאות, הוא האמין בבית היפה שיוכל לבנות על מגרש שתכנן לקנות בקהילה בדרומה של דלהי. תוכניתו של האדריכל תאפשר לנינה לבנות יחידה נפרדת בקומה הראשונה לכשתתבגר ותזדקק לעצמאות. אשתו, בהאזינה לחלומותיו, נהנתה מחמימות הזוהר שלהם, ובתו שהקשיבה הרגישה שהיא בת מזל על שהעתיד שלה זוכה לטיפול מסור כל כך.
בעל החלומות מת בהשאירו אחריו את נתמכותיו והן חסרות כול. כאשר נשמטה הקרקע מתחת רגליהן לא נותרה בידן ברירה אלא לעבור אל בית הסבים בלַקְנָאוֹ.
השנים הבאות היו מלאות רמזים עקיפים ותרעומת. הסבתא לא יכלה להבין כיצד שאנטי חיה בעוד שַׁנְקָאר איננו. גם שאנטי בעצמה לא היתה מסוגלת להבין זאת.
נינה שנאה את האווירה שבה היא מצאה את עצמה. היא שנאה את לקנאו, את בית סביה ואת מנזר לוֹרֶטוֹ. האקדמיה הבינלאומית בבריסל היתה ביתה האמיתי, ואירופה - ביתה הרוחני.
הכעס היה ספּק האנרגיה בבית. הסבתא כעסה על עצם קיומה של כלתה, נינה כעסה על כניעותה של אמה, והאם השלימה עם כל דבר, מאחר שביטחונה של נינה היה תלוי בסבלנות שלה. בצורה כפייתית דמיינה נינה את היום שבו תעזובנה שתיהן את הגיהינום שהיה העיירה הקטנה הזאת. באהבה רבה היא רקמה בדמיונה נושאים רבים שתזכיר בנאום הפרידה מהסבים שלה, בדבקות במטרה היא ראתה בעיני רוחה את המשרה שתאפשר לה להוסיף לקצבה החודשית הדלה שאמה מקבלת מהממשלה.
זה נמשך שבע שנים. שבע שנים שבמהלכן סיימה נינה את לימודיה ונדדה לדלהי ללימודי אנגלית למצטיינים במִירַנְדָה הָאוּס, שבעקבותיהם קיבלה תואר שני מהאוניברסיטה וסיימה עם קבלת משרת מרצה במוסד האם שלה. שבע שנים ושישה חודשים נדרשו כדי למצוא את החדר הזה בג'נגפורה ולהביא את אמה כדי שתגור איתה. בדלהי, כך קיוותה נינה, תוכל אמה לחיות חיים מלאים יותר; בדלהי, כך דמיינה האם, יוכל להימצא בעל שיעניק ליקירתה את הבית שלו היא ראויה.

אף אחת משתי התקוות לא התגשמה. האם סירבה לפנק את עצמה בסוג כלשהו של חיי חברה שיצריכו את הוצאת הכספים שנינה השתכרה בעמל מרובה; הבת סירבה להיענות למודעות שהופנו אליה בדבר חתנים או היכרויות.
ייתכן שהיתה צייתנית יותר אלמלא התאהבה בעת לימודיה לתואר שני.
הוא היה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנים, מרצה במחלקה לאנגלית של הפקולטה לאמנויות. רָהוּל אהב לאהוב באופן סדרתי. לרוע מזלה של נינה, הוא הזכיר לה את אביה. היא הציעה לו את לבה וציפתה לקבל את שלו בתמורה - שכן היתה בטוחה כי כוחותיהם המאוחדים של העלומים והמסירות ישכנעו אותו להיכנס לקשר של מחויבות.
את היחסים האלה היא שמרה בסוד מפני אמה. היא ביקשה שהאהבה תהיה על פי תנאיה שלה, לא מוכתמת על ידי מוסכמות ועל ידי מה שנחשב למכובד.
בסופו של דבר המשיך המאהב הסדרתי בדרכו. היא חשבה שהכאב יהרוס אותה. על אף שהכירה היטב את אופיו, ועקב התפוגגות כושר ההתנגדות שלה, לאחר שמונה חודשים היא נכנעה לשידוליו. לאחר מכן באו ארבע שנות ייסורים זרועות פה ושם ברגעים של שיכרון חושים, בעוד נינה ממתינה להכרזתו שהיא האחת והיחידה. אולם רהול תמיד הבהיר שהוא רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ובדומה לכל העוגות, גם זו נלעסה, נמעכה לכדי עיסה ונבלעה.
לבסוף אילץ אותה כבודה העצמי לבחור בבדידות במקום בהתפשרות. בשתיקה היא ביכתה את הגברים היחידים בחייה, הסופרים שמתו מזמן.

אמה לא ידעה דבר על הייסורים, ואף לא על השמחה. בעיניה היתה נינה בתולה תמימה ומתוקה. נשים מסורתיות מסוימות מעדיפות שלא לראות מה עובר על ילדיהן, שכן ההתנסויות הללו מתנגשות עם הערכים שלהן. עכשיו היא נמצאת בתהליך של ניסיון לשכנע את נינה שהאסטרולוגיה היא מדע שהן נחפזו יתר על המידה להשליכו מחייהן. בתה לא הסכימה עם הכפירה הזאת. העובדה שהיא תהיה בת שלושים אינה סיבה ללכת שולל אחר שרלטנים, גם אם היא עומדת לסבול גורל גרוע ממוות.
"את נראית כה צעירה ויפה," התחננה האם.
זו לא היתה האמת וזה אף לא היה רלוונטי, אבל בסופו של דבר התעקשותה של האם הכריעה את הבת. על אף שלא היה זה הוגן לספק דלק להצתת ציפיות לא הגיוניות, הרי ההתמודדות עם הדיכאון הנורא של אמה בימי ההולדת של נינה היתה קשה אף יותר. הוא האפיל אפילו על זה שלה.

למחרת בבוקר.
ילדת יום ההולדת.
נינה שוכבת במיטתה, עיניה עצומות בחוזקה. היא אינה רוצה דבר מיום זה.
הכרית שלה פרועה, הסדין סתור, נייר מרשרש נשמע.
מה חבל, אבל לחלוק חדר עם אמא מחייב אותך לשמור על עיניים פקוחות.
היא קמה כדי לקבל בעליצות את פני מתנתה.
"יום הולדת שמח ליקירתי," אמרה אמה, והחזיקה בידה חבילה ארוזה בקפידה בשארית של נייר עטיפה מקומט קלות. הבת חייכה בעת ששחררה את הסרט הדביק וחשפה סארי ממדינת אוֹרִיסָה ארוג באדום ושחור, הסארי שנקנה בעת מכירות חגיגות הדִיוָואלִי של השנה הקודמת.
"כמה שהוא יפה, אמא."
"הוא ימצא חן בעיני חברותייך לעבודה?"
נינה הִנהנה. בהגיעה לביתה נהגה להגזים בכל תשובה, כדי לחדש את המלאי במאגר ההנאות הדל של אמה. מכרותיה של נינה איישו את נוף חייה של האם; היא חשה קרבה אינטימית לחייהן הפרטיים, לגחמות שלהן, לדברים האהובים והשנואים עליהן. כעת, כשחשבה האם על הערצתן, חייכה בעודה מקפלת בדייקנות את נייר האריזה, מניחה אותו למשמרת למתנה הבאה.
ילדת יום ההולדת הבחינה בחיוך ונשטפה בגל של רחמים עצמיים. על שתיהן נגזר לנהל חיים נעדרי גברים. האֵם נכשלה בגלל הקארמה הגרועה שלה, בהינשאה לנסיך שנגזר עליו למות בעודו צעיר. הדבר היחיד שאליו יכלה לשאת את עיניה היו נישואי בתה, שאחריהם היא רק תסבול עוד בדידות. לאמהּ, לכל הפחות, היתה התקווה, בעוד לה עצמה לא היה דבר.
בשעה שחצתה נינה את החצר האחורית בדרכה לשירותים, צעקה גב' סינג, "יום הולדת שמח, ג'י. מתי נוכל לשמוע מעט חדשות טובות?"
נינה עיוותה את שפתיה למעֵין חיוך.
"השנה הזו תהיה שנה של מזל," חייכה בעלת הבית חיוך מאושר והידקה את ידיה אל חזהּ. "אני מרגישה את זה כאן."
למרבה הצער, זמנים תרבותיים אלה לא התירו לנינה לפגוע בגוש המציצני הניצב מולה. במקום זאת היא פרקה את זעמה על אמה. "איך זה שהיא מצליחה לעקוב בצורה כה מוצלחת אחר ימי ההולדת שלי?"
"היא מעוניינת בטובתך," הרגיעה אמה, שנראתה זקנה ומעט אשמה. ההבעה המוכרת היטב הוסיפה לזעמה של הבת.
"אני שונאת את הדרך שבה היא מנדנדת על חדשות טובות. כל נישואים הם חדשות טובות? באמת? פרה מטומטמת. מה בקשר לנישואים שלה? הבעל שלה אפילו לא מסוגל לדאוג להם לגג מעל לראש."
האם הניחה לה להמשיך ולטרטר. מסכנה שכמותה, היא חייבת לפרוק את תסכולה בדרך כלשהי.
"אל תשכחי את הפגישה עם האסטרולוג, בטה (בתי)," היא אמרה כאשר נינה הלכה משם.
כאילו היה סיכוי שזה יקרה. התרומה שלה לכל הנוגעים בדבר, לבעלה, לאמה, לה עצמה.

קולג'. הפסקת קפה, ברכות ליום ההולדת, מתנות אחדות. זֶנוֹבְּיָה, חברה מיוחדת, נתנה לנינה בקבוק קטן של בושם עם השם בַּלְמֵיין כתוב באותיות זעירות סביב האמצע העגלגל שלו, מרמז על תשוקה ועל מין.
זנוביה, שנישואיה זנחו אותה לאחר שש שנים, נותרה עם תמיכה כספית מהוריה ודירה משלה. גישתה לנישואים היתה בסגנון של "הייתי, ניסיתי, עשיתי". עכשיו חייה מלאים באחיינים ואחייניות, בחברות טובות (ונינה בראשן), במשפחה תומכת, ביחסי מין אקראיים ובתשוקה להוראה. לעתים מזומנות היא עודדה את נינה לנסוע מחוץ לארץ להרחבת השכלתה, בהנחה שזו ההזדמנות היחידה שלה למצוא גבר הגון, מפני שגברים הודים הם ממזרים שוביניסטים, אינפנטילים ודבקים באִמותיהם. אולם כל הייאוש שבעולם לא היה יכול לאלץ את נינה להגיש מועמדות לתואר דוקטור.
החברות עזבו את הקולג' באחת ושלושים, בחום הלוהט והלח. בעת שהלכו אל תחנת האוטובוס חלחלה הזיעה מנקבוביותיהן וכיסתה את שתיהן בברק מיוזע. נינה ניגבה את פניה ומשכה את צעיף הסארי שלה מעל ראשה, הגנה עלובה מפני מתקפת השמש. מדוע נגזר עליה להיוולד בחודש הגרוע ביותר בשנה, התאוננה. זנוביה הסכימה עמה. כאשר המונסון משתולל, יולי הוא חודש הראוי לשנאה.
הן נפרדו ונינה נדחקה אל תוך 212 הדחוס. היא נאחזה במשענת אחד המושבים, בנסותה לנשום נשימות רדודות כנגד הריח שפיזרו בנדיבות בתי שחי מזיעים. גופי גברים נדחקו כנגדה והיא נשענה בעוצמה כלפי האישה שבמושב לימינה, בתקווה שלא תיאלץ לעמוד זמן ממושך מדי.
האוטובוס היטלטל לדרכו לאורך רחובותיה של דלהי. הריחות שאפפו אותה גרמו לנינה תחושת קבס. מלאת זעם, היא הצמידה את הממחטה שלה אל אפה ונעצה מבט חודר בחלונות הזכוכית המזוהמים, הסגורים בחוזקה. אותו המסע היה כה מהנה בבקרים, כאשר מקום ישיבה היה מובטח לה ושעה שלמה עמדה לרשותה כדי לעבור על רשימותיה להרצאה, כשהיא תלויה כביכול בין ביתה לבין הקולג', מחברת בין תכלית לבין קלות ראש.
היה עליה להחליף אוטובוס ליד גשר ITO, תוך מאבק לא נעים בגופים נוספים המנסים להידחק אל תוך אוטובוסים. לו רק היתה יכולה לפעמים לפנק את עצמה ולהזמין מונית כפי שעשתה זנוביה. אבל הרגלי החיסכון שהוטמעו בה לאורך שנים של דאגה בלתי פוסקת סביב כסף; ההכרעה הנעשית מדי יום, מדי שעה, לגבי עלות ורווח, משמעותם היתה שלעולם לא תוכל להזמין מונית, לא ביום הולדתה ולעולם לא.
שקועה כל כך בעולם של דחיפות, הדיפות, נעיצות ותקיעת אצבעות, היא נאחזה ברצועה של אוטובוס אחר לפני שאפשרו לה לרדת ברחוב הראשי ליד ג'נגפורה.
הערב מצא את האם ובתה באותה תחנת אוטובוס בג'נגפורה, כשהן עמוסות פירות. "אני מקווה שהוא אוהב מנגו," אמרה אמה של נינה, בהביטה בחוסר נוחות בשלושת הקילוגרמים של מנגו מסוגי לַנְגְרָה וצ'וֹזָה שקנתה ממוכר הפירות באותו בוקר, "אלה הם ממש האחרונים לעונה זו ועולים חמש רוּפְּיות לקילו, חמש! אני חושבת שאחד או שניים בשלים מדי, אני מקווה שלא יהיה לו אכפת. חשבתי לוותר עליהם, אבל אז זה ייראה מעט מדי..."
"הוא יבין שעכשיו סוף העונה, והוא יהיה אסיר תודה," התפרצה נינה לדבריה בחוסר סבלנות, זרועותיה כואבות תחת המשא שבידיה. האוטובוס הגיע, ולאחר עשרים דקות הן ירדו ממנו ברחוב שָׁהָגָ'אן וצעדו עד רחוב מִינָה בָּאג 43.
"המתינו בבקשה, ג'י," אמרה האישה הגבוהה אפורת השיער, בהובילה אותן אל המרפסת הסגורה בחלונות זכוכית. "הוא טלפן ואמר שהוא עשוי להתאחר, מאחר שברגע האחרון הוא הוזמן לפגישה. הוא היה חייב ללכת, אתן יודעות מה המצב בימים אלה."
כולם ידעו מה המצב בימים אלה. אינדירה היא הודו, הודו היא אינדירה, אנחנו איננו זקוקים לאיש מלבדה, בוודאי לא לאופוזיציה. כך הכריז ד"ק בָּרוּאָהּ, נשיא הקונגרס, כאשר שמו את האופוזיציה במאסר, צנזרו את העיתונות, אסרו על ההפגנות ועינו את האקטיביסטים. המזעזעת ביותר היתה השלכתו לכלא של המתנגד גָ'יַפְּרָקָש נָרָיָין, לוחם החופש הנערץ. בהיותו זקן ושברירי תהרוס כליאתו את בריאותו ותצליח לחסל כל יושרה ומצפון.
על הקיר מול דלת הכניסה היה דיוקן של אינדירה גאנדי בשחור ולבן. סביבה היה זר של ורדי עץ האלמוג. הן היו בביתו של מלחך פנכה, או בתרגום למילים נעימות יותר, בביתו של אדם הפוחד שלא יראו אותו אלא כמאמין. לאט אבל בטוח הצליחה עינה החוקרת של הגבירה לחדור, דמוית סכין, אל מעמקיו של כל בית, כל לב.
כה מטילת אימה היא היתה, וכל כך חסרת תועלת. מ"תוכנית עשרים הנקודות" שלה, רק המבצע לייצר גברים עקרים הניב תוצאות לשימוש בכוח. העוני, אבוי, הוכיח עמידות בפניו. סיסמתה: בטל את העוני (גָרִיבִּי הַטַאוֹ). כמעט שלושים שנה לאחר הכרזת העצמאות היה יום זה רחוק יותר מאי פעם, אף על פי שפקידי ממשלה עבדו שעות רבות במשרד, פוחדים מדי להיעדר או ללכת מוקדם לבתיהם. אין ספק שהאסטרולוג הזה הוא דוגמה לכך.
"אבא לא נזקק לפחד מסוג זה כדי לגרום לו לעבוד," התפרצה נינה. אביה היפה, החיוני, הגבוה, ששערות צדעיו האפירו, משקפיו במסגרת שחורה, פניו מגולחים למשעי, שיניו מצהיבות קמעה וצחוקו נשמע כסדרת נחרות, אביה שהיה יכול להקסים עם כל מילה שאמר. אילו היה עדיין חי היו חייהן שונים לחלוטין. היא ניסתה לא לחשוב אף פעם מחשבות כאלה כי הן לא הובילו לשום מקום, אבל היום, ביום ההולדת שלה, התנאים הכתיבו אותן.
"אבא שלך היה גבר מזן שונה," נאנחה האלמנה. בשבילה היתה כל חגיגה מהולה בעצב.
"אילו אבא היה בחיים, אנחנו לא היינו כאן. יופי של דרך לבלות את יום ההולדת שלי."
"בגלל זה אני אומרת שאת צריכה להתמסד. אם היית מתחתנת עם הודי שחי בחוץ לארץ או עם מישהו בשירות משרד החוץ היית יכולה לחיות חיים טובים."
"אני לא רואה גברים כאלה או עובדי משרד החוץ עומדים בתור כדי לשאת אותי לאישה. היי מציאותית, אמא."
"'לא קרה', אין משמעותו 'לא יקרה'. כל דבר אפשרי."
אפילו נישואים? אפילו אושר? אפילו מילוט?
אם בעל היה יכול להגן עליה מפני חיים במדינה אכזרית הנשלטת על ידי שליטה יחידה, היא היתה נישאת לו מחר. בכל מקום סביבם מדינות כמו בורמה, פקיסטן, צפון קוריאה, קמבודיה, סין, וייטנאם, אפגניסטן, איראן, עיראק, סוריה ולבנון הראו את הדרך למשטרים טוטליטריים, עם אמצעי הדיכוי והפרת זכויות האדם שלהן. מה כל כך מיוחד במדינה הזאת, שיאפשר להם להימלט מהגורל השמור לרבים כל כך משכניהם?
באים, אנחנו באים, חכו לנו, המיליונים שלנו יצטרפו אליכם עוד מעט.
ארבעים וחמש דקות מאוחר יותר, כאשר האיצה נינה באמה לקום וללכת, הן שמעו את קולה של מכונית המתקרבת אל הבית, ושניות אחרי כן את דלת המכונית נטרקת. "נָמַסְטֶה, נמסטה," צייץ גבר רזה, ממושקף, בעל שפם אפור, מזכיר שני, משרד החינוך. "מצטער שגרמתי לכן להמתין, פגישה בלתי צפויה. שבו, שבו, שמעתי כה הרבה על בעלך."
הפקיד הממשלתי המשמש גם אסטרולוג הזדרז לגשת לעניין. הוא שאל לגבי תאריך לידה, שם, הוסיף מספרים וחישב את תצורת כוכבי הלכת ברגע הלידה של נינה. הוא הצליח לנחש כמות מספקת של פרטים כדי לבסס אפילו את האמון הסרבן של נינה.
עכשיו, הוא טען, מגיע סופה של התקופה הרעה בחייהן, שנמשכה חמש עשרה שנה. המעֲרך ביש המזל של הכוכבים ששלט על גורלותיהן מפנה את המקום בהדרגה לשילוב חיובי יותר. העניינים עומדים להשתנות, להשתנות בצורה נמרצת ביותר, הוא הוסיף תוך כיווץ גבות.
"נישואים?" הציעה האם.
עובד המדינה העיף מבט במפות. "מאוחר," הצהיר.
לא היה צורך בגאון כדי לנבא את זה, חשבה נינה. בגיל שלושים זה היה מאוחר לפי כל מדד.
הנישואים יתרחשו בשנה הזאת או בבאה, המשיך האסטרולוג. נסיעות יהיו מעורבות בכך, הסימנים טובים לגבי שגשוג ואושר. ועד איזה תואר למדה נינה?
"תואר שני," אמרה האם.
"העניינים אינם קלים אם את משכילה, הנפש זקוקה לידידות, החיפוש נעשה ממושך יותר."
נינה הזעיפה את פניה. האיש צריך לדבוק בכוכבים שלו במקום להצהיר הצהרות מגוחכות.
"ואת אמרת מירנדה האוס? טוב, טוב מאוד."
עכשיו היתה האם במצב של התרגשות גדולה ונינה היתה במצב של חשד גדול.
טוב, לכל הפחות היא קיבלה עכשיו תמיכה מספקת כדי להפוך את יום ההולדת הזה לפחות טראומטי, חשבה נינה כאשר אמה החזיקה בידה בדרכן חזרה, כאילו היתה כבר בדרך אל בית חדש.