לדף הספר


1
עורבים במטבח

הצינור מתחת לכיור דלף שוב. זה לא היה נורא כל כך, אלמלא שמר ניק את החרב המועדפת עליו מתחת לכיור.
הוא חילץ אותה, ניגב את להב הפלדה, ובדק באגודלו בהיסח הדעת את החוד בשעה שהמים זרמו אל רצפת המטבח. הוא הניח אותה בצד ורק אז הבחין שמכנסי הג'ינס שלו כבר נספגו כליל בברכיים.
אלן הביא לניק את ארגז הכלים שלו.
"בא לך לעזור?" שאל ניק בלי הרבה תקוות.
"לא, אני עסוק מדי בבישול," אמר אלן. "אתה זה שמרים דברים כבדים בבית הזה. אני יותר טיפוס האינטלקטואל הרגיש."
ניק זקף את גבותיו. "נו, אישה, לכי למטבח ותאפי לי פשטידה."
הוא שלח את מבטו שוב אל תוך הארון. הצינורות השמיעו קול גרגור מבשר רעות, ובתחתית הארון נוצר המפל הזעיר ביותר בעולם.
"גם אני יכול להיות אינטלקטואל רגיש," אמר לבסוף, "אם האפשרות השנייה היא לטבוע מתחת לכיור שלנו."
"תושיע אותנו ממוות במצולות או שתצטרך להכין לעצמך ארוחת ערב. הבחירה בידיים שלך."
טיעון משכנע. ניק מסוגל לבשל לעצמו ארוחה, אבל אלן ממש קיבל עליו את תפקיד הטבח הטוב. הוא עשה הכול מחומרי גלם בסיסיים, ורחש המזון במחבת והריח העשיר הפתאומי של ירקות מיטגנים חיזק את הטיעון שלו.
ניק נעץ בו מבט נוקב, שפעל את פעולתו אצל כל אחד אחר פרט לאחיו. לאחר מכן הוציא את הסכין שלו מהנדן הקשור לאמת ידו, הניח אותה בזהירות לצד החרב, הפשיל את שרווליו וניגש לעבודה.
חוץ מהכיור, היה זה בית מוצלח למדי. הוא היה קטן, בצבע של קרטון שנשאר בחוץ בגשם, ונראה בדיוק כמו כל הבתים האחרים שניצבו בטורים צבאיים בשכונה. עם זאת, היה מרחק הגון בין בית לבית. אף אחד לא התלונן על רעשים מוזרים בלילה. זה היה פיצוי הולם על כל דליפה שהיא.
בסך הכול אֶקסיטֶר מצאה חן בעיני ניק. ברחוב הראשי היה פסל שהזכיר לו סכין, והוא למד בהדרגה למפות את העיר מנקודה זו. לעתים נדירות נשארו במקום כלשהו זמן ארוך מספיק ולמדו להכיר את ציוני הדרך המרכזיים, אך הם גרו כאן כבר חודשיים ועדיין לא נתקלו בסימנים שהעידו על סכנה. שניהם מצאו עבודה, הוא פחות או יותר החזיק מעמד בבית הספר, ואלן אפילו מצא זמן להתאהב.
הוא יצטער כשייאלצו לעזוב.
הצינור השמיע גניחה מתכתית ארוכה, כמו רובוט עתיק שעומד להתפרק, וניק חשק שיניים וסובב בכוח את מפתח הצינורות. הצינור היה ישן מכדי שיהיה אפשר לתקן אותו כמו שצריך; לא נותר לו אלא להשאיר אותו שלם עד שיהיה בעיה של הדייר הבא.
"מתישהו נעבור לגור בסנט לאונרדס, רחוק מכל זה."
"כן, בטח," אמר אלן בקלילות. תבשיל הצ'ילי בעבע על האש, והוא עמד שעוּן ליד הכיור, זרועותיו שלובות על חזהו הצנום, וצפה בניק בעבודתו. "כשאזכה בלוטו. או כשנתחיל למכור את הגוף שלך לזקנות עשירות."
"אם נתחיל למכור את הגוף שלי לזקנות עשירות עכשיו," אמר ניק, "זה אומר שאני יכול לעזוב את בית הספר?"
"לא," השיב אלן בחצי חיוך, חמים כמו לחישה כמוסה. "אתה עוד תשמח שסיימת בית ספר. אריסטו אמר שהחינוך טעמו מר, אך פירותיו מתוקים."
ניק פלבל בעיניו. "אריסטו יכול לקפוץ לי."
מעל ראשיהם השמיעו לוחות הרצפה קול חריקה חד ופתאומי, כמו פצפוץ זרדים. ניק הביט מעלה בתגובה מוכנית, אך ידע מה הוא שומע: זאת אמא, פוסעת אנה ואנה באחד מההתקפים שלה. נשמע שהיא רק בהתחלה, ואלן צפוי לבלות איתה למעלה את כל זמנו.
אלן הבחין מן הסתם במבט החטוף שניק הפנה אל התקרה, כי מסיבה טיפשית כלשהי בנוסח אלן הוא הושיט יד בכוונה ברורה לפרוע את שערו של ניק. ניק נרתע מפניו.
אלן נאנח ושלח את ידו אל הרדיו, וניק שמע את הנקישה הקטנה כשהמקלט נדלק, ואת המוזיקה שבקעה ממנו ובלעה את קולות התנועה חסרת המנוח של אמא בקומה מעליהם. אלן צלע אל אחד הארונות והתחיל לחטט בו בחיפוש אחר משהו, כשהוא מפזם בקול רך וחרישי. ניק צלל שוב מתחת לכיור והניח לצליל המתוק לאפוף אותו, הניח למוחו להירגע בעוד ידיו עסוקות בעבודה. לפי הריח ארוחת הערב כבר כמעט מוכנה. אולי אחיו הטיפש ישב ויאכל את האוכל שהכין במו ידיו לפני שיבדוק מה עם אמא, וזה יהיה יום חמישי סביר אחרי הכול.
הוא קיבל התרעה רק שבריר שנייה מראש.
הטָלִיסְמָא שענד ניק תמיד הכאיבה לו. זה היה מטרד קבוע, עוגן תלוי על צווארו שהמהם ועקצץ, אך עתה הציף אותו הכאב כמו מכת חשמל שמקורה בטליסמא. עצמות הציפורים שיצרו את הטליסמא, שזורות במקלעת של קריסטל ורשת, זעו ויצרו תבנית חדשה. הוא הרגיש כאילו התבנית החדשה נצרבת לאטה בעורו.
"אלן," סינן בשיניים חשוקות.
ואז התנפץ החלון כלפי פנים, ופרץ רסיסים חדים ובוהקים הבזיק באור הניאון. ניק שמט את מפתח הצינורות וסוכך על פניו בזרועו, ובתוך כך הסתובב והציץ מתחת לשרוולו ספוג המים כדי לוודא שאלן הספיק להשתטח.
מבעד לחלון הגיחה להקת עורבים אימתנית.
כנפיהם המבריקות העצומות נדחקו זו כנגד זו, והמטבח נמלא פתאום בנוצות ובקרקוריהם העמוקים הצרודים. דומה שמאוויר החדר לא נותרה אלא הרוח שהפיח משק כנפיהם, והם נשמעו רעבים.
ניק זחל על הרצפה עד שהצליח לאחוז בחרבו. הקת היתה חלקלקה למגע ידיו הרטובות, והוא הרים אותה ביד אחת ושלח את ידו האחרת לתפוס בצווארון חולצתו של אלן ולגרור את אחיו כך שיחסה מאחוריו.
אלן הרים את חולצתו ושלף את אקדחו מנדנו.
"אל תרים אותי ככה. אתה אחי הקטן, וזה מביש."
"אתה שְחיף, וזה קל מדי," ענה ניק מבלי להתיק את עיניו הדרוכות מהציפורים. הן החלו לנחות על משטחי המטבח, כשקימורי כנפיהן המקופלות משוכים קדימה בדומה לכתפיים, ונראו כאילו הן משיבות לו מבט. "אני לא מאמין שאתה עוד משתמש באקדח הטיפשי הזה."
"אני אוהב את האקדח שלי," מחה אלן.
"הם לא תמיד עובדים!"
"טוב נו," נכנע אלן, "בגלל זה יש עלי שלושה סכינים."
עורבים עמדו בינם ובין הדלת. ניק הניף את חרבו והכה, וצמרמורת של עונג פראי חלפה בגוו כשהמכה פגעה וננעצה עמוק. אחד העורבים נפל ארצה בחזה מדמם, והאחרים צווחו ועטו עליהם. ניק השתטח שוב, והתגלגל לעבר הקיר כשזרועו מסוככת על ראשו. אלן היה לצדו, וניק הניח שהוא יהיה מוגן יחסית בין הקיר לגופו של ניק.
הם נשארו שכובים, מתנשפים, וניק ניסה לחשוב מבעד להלמות הדם ברקותיו. הציפורים נשלטו בבירור בידי שד, ומן הסתם היה שם מכשף להשגיח ולוודא שהשד עושה את עבודתו.
שדים לא דבקו בחיות כמעט אף פעם. הם שנאו להיות לכודים בגופים שמוחותיהם מוגבלים כל כך. ניק תהה כמה גופים אנושיים הציע המכשף לשד בתמורה לטובה הזאת.
"אתה תלך על המכשף," לחש אלן. "אני אקח את השד."
"אני אקח את שניהם," אמר ניק בגסות ודחף את אלן להדגשת המסר. "אתה תישאר למטה."
ניק קם והרגיש לרגע כאילו הוא בחוץ בלילה, בעיצומה של סערה, אלא שהסערה עשויה מנוצות. הוא נאלץ להניף את זרועו השמאלית כדי להדוף שני עורבים שהסתערו על עיניו. טפריו של אחד מהם חרצו קווים צורבים על לחיו, וניק חבט בו, שכח כליל מענייני אסטרטגיה והניף את החרב בתנועה מעגלית אכזרית שפילחה נוצות ובשר.
הפעם שום עורב לא השמיע צווחה. ארבעה נוספים צללו על ניק, טופריהם ננעצו בזרועו האוחזת בחרב ופשטו רצועות של בד ושל עור. ניסיונותיו של ניק להתנער מהם קרעו פיסות עור נוספות, וכשהרים את פניו כדי לראות לאן מכוונות מכותיו צללה לעברו ציפור. מקורה המעוקל היה מכוון היישר לעיניו.
הוא ספג מרפק חד מאחיו האידיוט, שהדף אותו הצִדה. הוא התייצב, הסתובב ושיסף שתי ציפורים, והניס את שלוש האחרות שהתעופפו אל התקרה בהמולת קרקורים פרועים.
עד שניק חזר ופנה אל אחיו, כבר החל אלן להתקדם, וניק ראה שהתביית על המנהיג. הוא התייצב לצדו של אלן עם חרבו בהיכון, למקרה שהאקדח יכזיב. אלן צמצם את עיניו מאחורי המשקפיים. הוא כיוון וירה.
הוא לא החטיא. בטווח כזה לא היה לשד שום סיכוי.
גוף העורב צלל מטה, והשד שדבק בו התרומם ועלה מבעד לתקרה. גופו, עננה שחורה חסרת ממשות, התאבך כעשן מרצד.
עכשיו משחדלו הציפורים מניסיונותיהן לעקור את עיניו של ניק, לא היה קשה להבחין באשליה. ניק היטיב לזהות כשפים. הוא ניסה פעם להסביר לאלן שאשליות נראות חדות יותר, מציאותיות יותר מהמציאות, מציאותיות יותר משהיה עליהן להיות, אבל אלן מעולם לא הצליח לראות את זה.
עכשיו היתה ציפור אחת שלא פרפרה בתזזית כמו האחרות, אלא עשתה את דרכה היישר אל החלון השבור.
ניק הצביע. "הנה!"
אלן ירה שוב, ובמקום שבו היתה קודם ציפור נראה אדם נופל.
כשהגוף נפל ארצה, נפתחה הדלת המובילה למסדרון ואמא עמדה במפתן. משכּיות הכישוף על צווארה זהרו בעוצמה, ושערה נפל על פניה כמו צללים.
אלן בדק את הדופק של האיש, וניק הוא שהפנה אליה את מבטו ואמר, "העניין טופל. אנחנו לא צריכים אותך."
אמא עמדה במסדרון החשוך והתבוננה בו בעיניים חיוורות, עד שלבסוף אמרה, "לא באתי בשבילך."
היא סגרה את הדלת, וניק שמע את צעדיה האטיים כשעלתה חזרה במדרגות.
שניהם הביטו סביבם, מתנשמים מעט, למקרה של הפתעות נוספות. אך עברו חמש דקות ושום דבר לא קרה. ניק הניח לחרבו לרדת עד שנגעה ברצפה.
זה נגמר. הם נשארו עם כחמישה־עשר עורבים מבולבלים, מכשף מת על רצפת המטבח, וקול פסיעותיה הנמוגות של אמם.

בזמן שאלן הציל את מה שנשאר מארוחת הערב, נשען ניק על משטח העבודה של המטבח וניסה לא לעמוד בדרכן של הציפורים. הן אמנם כבר לא היו נתונות למרותו של שד, אך היו ונשארו בעלי חיים עם מקורים וטפרים גדולים ונבזיים, וניק מימיו לא חיבב בעלי חיים. ובעלי החיים הרגישו בזה. לאלן היה פעם חתול, והוא נאלץ למסור אותו כי נשך את ניק כמה פעמים.
הם לא היו צריכים לדון בכך: זה היה אות שהגיעה השעה לעזוב. נהדר. ניק בדיוק סיים להקים לאלן את מדפי הספרים שלו כמו שהוא אוהב.
השריטות בלחיו ובזרועו צרבו. ניק מישש באצבעו את החתך בלחיו וניסה לאמוד את עומקו.
"אל תיגע בזה," אמר אלן וסטר לידו בלי להסתכל עליו. "זה יזדהם. נראה לי שארוחת הערב מוכנה, בוא ואחבוש אותך, ואז נוכל לאכול. ננקה אחר כך."
ניק ראה שאלן רועד. אוויר הלילה נשב פנימה בצינה. לפחות כמה מהציפורים הבחינו בחלל הריק הענקי במקום שבו היה קודם החלון. אחדות מהן כבר יצאו.
לחיו כאבה, והוא גווע ברעב. ניק מישש את הטליסמא שלו ומצחו התקדר.
"קפוץ למעלה," אמר אלן אחרי שפינה שברי זכוכית כששרוולו משוך מעל ידו. תודה לאל שמחבת ארוחת הערב שלהם היתה סגורה במכסה.
ניק פלבל בעיניו וניתר לתנוחת ישיבה על משטח העבודה. אלן הוציא את ערכת העזרה הראשונה, הטה את סנטרו של ניק מעלה והתחיל לשפוך בזהירות את החומר המחטא לתוך הפצעים. אלן תמיד הגזים בניסיונותיו להיות עדין, מה שרק החמיר את המצב. ניק חשק שיניים.
"אני מכאיב לך?"
"לא," אמר ניק, "לא אתה, הציפורים המטופשות."
"הן מאוד נבונות למעשה," אמר לו אלן, שכמו קיבל את הרושם שלניק אכפת בכלל. הוא צמצם את עיניו, צבט את שולי הפצע ואיחה אותם בפלסטר. לאחר מכן פנה לעבוד על זרועו של ניק. "אם תופסים אותם כשהם צעירים, אפשר ללמד אותם לדבר."
"אני לא מבין מה הסיפור הגדול," אמר ניק. "גם אני יכול לדבר."
אלן דחף אותו בעדינות; נדמה שעדיין לא הפנים את העובדה שכתפיו של ניק רחבות פי שניים משלו, ושעל אלן לדחוף בחוזקה כדי להכאיב לו. "טוב, גם אותך תפסתי כשהיית צעיר. בכל אופן, נראה לי שאולי עם עורב זה יותר קל..."
רחש נשמע מבחוץ.
ניק כיסה בידו את פיו של אלן, קטע את שטף ההתרפקות על זיכרונות שטותיים, וגלש ממשטח העבודה. הוא דחף את אלן הצִדה, הניח אצבע על שפתיו והתכופף להרים את חרבו בתנועה שוטפת אחת.
הוא הלך בצעד חרישי אל הדלת האחורית. אלן לא יכול היה ללכת בעקבותיו. אלן לא היה מוצלח במיוחד בהתגנבות, בגלל הרגל שלו, אך ניק שלח מבט מעבר לכתפו לפני שפתח את הדלת בדחיפה זהירה של חוד חרבו. אלן שלף את האקדח שלו.
הדלת נפתחה לרווחה, וניק ראה תנועה חדה באפלה. הוא הסתער.
"אל תפגע בה!" צווח קול של נער, וניק עצר בעצמו ממש בשנייה שאלן הזיז מתג ואור הציף את החצר הקטנה.
ניק עצר כשחוד חרבו נח על גרונה של נערה.
היא והחבר שלה התחבאו מן הסתם מתחת לחלון המטבח. רוב הסיכויים שראו הכול.
לזכותה של הנערה ייאמר שהיא לא נסוגה מפני הלהב. היא אפילו לא נרתעה. היא רק הביטה בניק, עיניה הכהות גדולות ורגועות מאוד באור הפתאומי, וניק תיאר לעצמו איך כל זה בטח נראה בעיניה: מסגרת החלון שרק שברי זגוגית משוננים נותרו בה, העורבים שהכו בכנפיהם באוויר סביבם, הגופה על הרצפה. הנער עם חרבו השלוחה אל גרונה.
היא רק בלעה את רוקה בעדינות רבה תחת הלהב ואמרה, "שמעתי שלכאן צריך לבוא אם יש לך איזושהי בעיה... יוצאת דופן."
היא נראתה מוּכרת.
"זה כנראה לא נכון," אמר הנער שעמד לצד כתפה. הוא נסוג צעד חששני לאחור ואז חזר והתייצב לצדה. "לכאן צריך כנראה לבוא אם אתה רוצה שחולי נפש ירצחו אותך. אממ... אנחנו מצטערים שהפרענו לכם! יש איזה סיכוי שנוכל פשוט לעזוב?"
היה משהו מוכר הרבה יותר בקולו, שניסה להישמע קליל אך נסדק בנקודות קריטיות, דווקא כשהיה אמור להיות בשיא קלילותו ואווריריותו. הוא עמד בצלה של הנערה, אך האור השתקף בעגיל שבאוזנו.
ניק זיהה את הנצנוץ לפני שזיהה את פניו המודאגות של הנער, את השיער הבלונדיני הקוצני שהפך בעלטה לכתר חיוור.
"חכו," אמר ניק.
"אוקיי. יש איזה סיכוי שנוכל לצאת מזה עם פצע שטחי וזהו?"
ניק שינה תנוחה כדי להעיף מבט באלן מאחוריו, וראה את הנערה נדרכת ואת הנער אוחז בכתפה, באצבעות שהלבינו. אלן עמד בפתח, באקדח שלוף.
"אני מכיר את הבחור הזה," אמר ניק. "הוא לא מזיק."
"בטוח?" שאל אלן וצמצם את עיניו מאחורי המשקפיים.
"בטוח," אמר ניק. "ג'יימס קרופורד. תסמוך עלי, אם הוא היה מכשף הוא היה מסוגל להגן על עצמו בבית הספר. הוא לא מזיק. הוא חסר תועלת."
"הוא לא..." התפרצה הנערה בכעס.
"בואי לא נתווכח עם המשוגע שמחזיק חרב ענקית!" אמר ג'יימס קרופורד. "ו... אמרת בית ספר?" הוא פנה מהנערה כדי לבחון את ניק בעיון. "אוי, אלוהים, ניק רייבס."
ניק עדיין לא השפיל את חרבו. הוא הסתקרן מעט כשראה שגם הנערה לא התרחקה. היא המשיכה להביט אליו באותה שלווה נחושה.
עכשיו זיהה אותה. זאת הנערה המוזרה מהכיתה מעליו, שצבעה את שערה בוורוד והסתובבה תמיד עם כל מיני כוכבים מחומשים וקריסטלים. גם עכשיו ענדה עגילי נברשת ענקיים וחולצת טריקו בוורוד מזעזע שנשאה את הכיתוב רומיאו ויוליה לא היו מחזיקים מעמד יחד.
הוא שמר מרחק מאנשים כמוה. הוא שמר מרחק מכל אחד שניסה למשוך תשומת לב. זה היה אחד השיעורים הראשונים של אבא: נסה להתנהג בדיוק כמו כולם. אם לא תתמזג בנוף, המכשפים ימצאו אותך.
"אתה מכיר אותו?" שאלה את ג'יימס.
"כן, נו," אמר ג'יימס. "הוא מסתובב עם כמה מהמופרעים של בית ספר, סֶבּ מֶקפַרלֶן וכל אלה, אבל הם מופרעים בנוסח מעשנים־ביחד־מאחורי־הסככה. כאן זה משהו אחר, שמעתי יריות. החיים שלי כבר כמעט רצו לי מול העיניים, אבל בסוף הם החליטו להתחבא מאחורי העיניים ולשקשק באימה. אני בעד שפשוט נלך."
"אני לא הולכת לשום מקום," אמרה הנערה. "ראיתי את הציפור ההיא הופכת לבן אדם! גם אתה ראית את זה, ג'יימי. לא יכול להיות שלא ראית."
"אני לא יודע מה ראיתי. יכול להיות שזאת היתה הזיה. זה קורה כשמסניפים דבק."
"אבל בחיים לא הסנפת דבק!"
"הרחתי דבק," אמר ג'יימי כעבור שתיקה קצרה. "בשיעורי אמנות."
ניק עמד להגיד להם מה בדיוק הוא חושב על השטויות שהם מקשקשים ומה בדיוק הוא עומד לעשות להם אם לא יסתלקו מיד בלי להשמיע לעולם אף ציוץ על מה שראו, אך אז יצא אלן ממפתן הבית אל האור.
"מֵיי?" אמר בקול משתאה, ואז הוסיף במהירות, "ניק, תוריד את החרב מיד!"
מיי אמרה, "הבחור מהחנות ספרים?"
ניק הסתכל עליה, הניד בראשו ונזכר בנאומים מלאי הכמיהה של אלן על הבחורה עם השיער הוורוד שאהבה את משוררי דור הבּיט. הוא עשה אחד ועוד אחד והגיע למסקנה שכל המצב הזה מגוחך מעיקרו.
אז זאת האהבה החדשה של אלן.
ניק משך את החרב באטיות הרחק מגרונה של הנערה והנמיך אותה עד שחוד הלהב כמעט נגע בקרקע, אך לא ממש. הוא נותר דרוך על כל צרה שלא תבוא. הוא השפיל את עיניו והניח למבטו לעקוב אחרי הלהב לעבר הקרקע, הרחק ממיי.
"איך שאתה רוצה," אמר בקול רך.
ג'יימי לטש עיניים באלן. "עזרת לי היום למצוא את 'התפסן בשדה השיפון' ועכשיו אתה יורה באנשים?"
"הוא ירה רק באיש אחד," העיר ניק. "אבל הלילה עוד צעיר."
אלן שלח אליו מבט תוכחה, ואז פנה שוב אל ג'יימי וחייך את חיוכו האטי. הוא תחב את האקדח ואת הטליסמא שלו מתחת לחולצתו המכופתרת, והעלים כל זכר לנער שירה כדי להרוג ולא החטיא לעולם.
החיוך התרחב טיפין־טיפין, משדל ומתוק, מפציר בג'יימי לחייך איתו. לבסוף עלה על פניו של ג'יימי חיוך דק, עקמומי וביישני.
"סלח לו, אין לו טיפת נימוס."
"אני מסתדר רק בזכות היופי שלי," אמר ניק.
"אני יודע שכל העסק די משונה," המשיך אלן, "אבל באתם הנה בגלל סיבה כלשהי, נכון?"
"באנו הנה כי... משהו ממש מוזר קורה לג'יימי בזמן האחרון," אמרה מיי בקול קשה. "אבל ציפיתי למישהו שיוכל באמת לעזור לנו בתורת הנסתר, לא למישהו שעובד בחנות ספרים ולבריון־צעצוע שיותר צעיר ממני. לא ציפיתי לציפורים שהופכות לאנשים, ולכלי נשק ושרשראות מוזרות. אין לי מושג מה קורה פה לעזאזל!"
"אם את כל כך מאוכזבת," אמר ניק, "אז עופי מפה. אנחנו עסוקים."
אוויר הערב התקרר בהתמדה, וכמוהו גם ארוחת הערב של ניק, ונשאר לו עוד לחסום את החלון בקרשים ולהתקשר למוסך כדי להגיד להם שהוא עוזב. לא הזיז לו מה האנשים האלה רוצים, או מה קורה להם, או למה מישהו משתמש בצירוף "תורת הנסתר" בלי שיהיה ממש חייב.
הוא רק רצה שילכו.
"לא, לא," אמר אלן באחת. "אני יודע שכל זה בטח נראה מוזר, אבל אנחנו יכולים לעזור לכם. אנחנו רוצים לעזור לכם."
ניק חש חובה לתקן את המעוות. "אני לא. וכבר דיברנו על זה, אלן. אתה לא חושב שיש לנו מספיק על הראש גם בלי שנפתח חנות צדקה לאנשים שחושבים שהם צריכים עזרה ב..." הוא הניח לשפתיו להתעקם, 'תורת הנסתר'?"
"אבא היה רוצה שנעזור לאנשים," אמר לו אלן ופנה אליהם. "תראו, בואו תיכנסו בבקשה. אני יכול להסביר הכול."
עצם העובדה שהשניים לא צחקו בפניו היתה עדות לכושר השכנוע של אלן. עדות ליכולתו להיראות בלתי־מאיים גם כאשר מבעד לדלת הפתוחה נשקף המטבח ההרוס שלהם, עם גווייה על הרצפה. הוא פרע את שערו האדמוני ויישר את משקפיו בארשת חששנית, ופסע כמה צעדים אחורנית אל המטבח. הוא הציג לעיניהם את הצליעה: הוא השתמש בה, כמו שהשתמש בכל דבר.
מיי וג'יימי נראו רגועים יותר.
ניק ויתר, נד בראשו ונכנס בעקבות אחיו. מיי זקפה את כתפיה בנחישות וחצתה את סף ביתם. ניק שעמד בפתח נסוג אך מעט לאחור, ואילץ אותה להתחכך בו. היא נראתה מוטרדת ונבוכה מכך, והוא גיחך לעברה. הוא ראה את רגע ההיסוס שלה, כאילו היתה על סף מנוסה, אך אלן עמד לפניה ונראה מזמין ושופע כנות.
היא עצרה, שלחה יד למעלה וטפחה על הטליסמא שנחה על חזהו של ניק.
"מה זה?" שאלה בקול רך מעט יותר.
"זו טליסמא," השיב אלן בעדינות. "זה מזהיר אותו כשמישהו בסביבה משתמש בכישוף, ומגן עליו מלחשים קטנים יחסית."
"מגן עליו," חזרה מיי. "אז אתה מדבר על מאגיה שחורה, נכון? הסוג שפוגע באנשים, שגורם צרות."
ניק צחק וסקר במבטו את שברי הזכוכית והנוצות השחורות סביבם.
"אין שום סוג אחר."
"יש לי הרגשה שזה עומד להיות חתיכת הסבר," אמרה מיי, ופסעה פנימה אל המטבח ולעבר אלן.
ג'יימי עדיין נראה מזועזע ואחוז פקפוק בנוגע לתבונה שבמעשיו, אך מיהר פנימה בעקבותיה.
ניק סגר את הדלת ותהה מה הביא את הצמד הזה לביתם. צריך להיות נואש כדי לבוא אליהם.