"הם יורים גם בסוסים", סיפורו הקלאסי והמטלטל של הסופר האמריקאי הוראס מֶקוֹי, רואה אור לראשונה בעברית, והוא קורע לב ורלוונטי מתמיד. כאשר זכה בשנת 1969 לעיבוד קולנועי מצליח (בהשתתפות ג'יין פונדה), רבים מהצופים נסערו אז לגלות מה יכול לקרות מאחורי הקלעים של שעשועונים (במקרה זה, מרתון ריקודים) שנועדו לבדר קהל רחב.
רוברט, המספר, הוא שחקן מובטל בלוס אנג'לס של תחילת שנות השלושים – ימי השפל הכלכלי – שעומד למשפט בעוון רצח מזעזע ומוזר. בסיומו של מרתון ריקודים מטורף מול קהל חי – שנערך במשך שבועות, ברצף וללא הפסקה, באולם ענק ומעופש בלוס אנג'לס – הוא יורה מטווח אפס בראשה של שותפתו למרתון, גלוריה. כמוהו, גם היא שחקנית כושלת שמשתתפת במרתון כדי שיהיה לה אוכל ומקום לישון בו. כעת, רגע לפני הקראת גזר דינו, רוברט מספר על הנסיבות שהובילו לרצח, על התחרות שסחטה את כוחותיו, על גלוריה המדוכאת שהיתה לה רק משאלה נוראית אחת, על המפיקים הציניים שמבקשים לספק בכל דרך דרמות ודמעות, ועל שאר המשתתפים באירוע ההזוי, בהם צופים, אנשי הפקה וסלבריטאים.
"הם יורים גם בסוסים" הוא משל נוקב על כוחה ההרסני של תעשיית הבידור-להמונים, ועל האופן המחושב והקר שבו היא מנצלת חלומות של אנשים כדי לגרוף רווחים כספיים. אבל זוהי גם יצירת מופת שכתובה באיפוק וביופי עוצרי נשימה. אין פלא שכעשור לאחר צאתה, היא זכתה לשבחים מצד סופרים כמו ז'אן-פול סארטר ואנדרה ז'יד, שהשוו את מקוי לגדולי הסופרים האמריקאים, בהם המינגוויי, סטיינבק ופוקנר. סימון דה-בובואר אף טענה כי ספרו של התסריטאי הנשכח הוא "היצירה האקזיסטנציאליסטית הראשונה שנכתבה בארצות הברית".
בספר זה מתפרסם רומן נוסף של מקוי, "הייתי צריך להישאר בבית". הרומן מבוסס על חוויותיו כשחקן צעיר שמגיע ללוס אנג'לס בתקופת תור הזהב והאולפנים הגדולים, ומנסה למצוא את מקומו בלב התעשייה ההוליוודית חסרת הרחמים.
